דב"ע נה/182-3

תקציר

הערעור מתייחס לפיטורי עובדים שהועסקו על ידי חברות ביטוח, והאם הם זכאים לקבל תשלומים עם פיטוריהם, וממי - חברת הביטוח או חברות הבת שלה. העובדים טענו כי תנאי פיטוריהם צריכים להיקבע בהסכם שנעשה טרם העברתם לחברות הבנות, שהציע תנאים טובים יותר. בתוך כך, מונה מנהל מוסמך לפקח על חברת הביטוח, בשל ביצועיה העסקיים הירודים, מה שהוביל לגיבוש הסכם חדש עם תנאים גרועים יותר לעובדים. העובדים התנגדו להסכם החדש בבית המשפט המחוזי, אך טענותיהם נדחו. לאחר מכן, הם הביאו את המקרה לבית הדין האזורי לעבודה. עם זאת, בית הדין האזורי דחה את טענותיהם, בקובעו כי החלטת בית הדין המחוזי מהווה מעשה של בית הדין, וכי העובדים כבר קיבלו את יומם בבית המשפט. העובדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון דחה את הערעור והסכים עם בית הדין האזורי כי התנהלות העובדים מעידה על חוסר תום לב. העובדים התנגדו לתוכנית הסדר שכללה במפורש את החברות הבנות והתייחסה אליהן כאל עובדי חברת הביטוח. למרות שהחברות הבנות לא היו צד פורמלי להליכים בבית המשפט המחוזי, העובדים השתתפו באופן פעיל בדיון, וטיעוניהם נשקלו לגופו של עניין. כך, קבע בית המשפט העליון כי העובדים אינם יכולים כעת לטעון כי הם מועסקים על ידי החברות הבנות ולא על ידי חברת הביטוח. תוכנית הפשרה, שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, קבעה את זכויותיהם של כלל העובדים - לרבות אלה של החברות הבנות - והעובדים לא יכלו לעקוף החלטה זו באמצעות פנייה לבית הדין לעבודה. לפיכך נדחה הערעור, והעובדים חויבו בתשלום הוצאות משפט.