ת"א 7513-12-12

תקציר

פסק דין זה דן בסכסוך משפחתי מורכב סביב חברת בנייה שייסד אב, שהעביר את מניותיו לבנו. האב תבע את נכדיו וכלתו בטענה כי זייפו חתימות שלו ושל אשתו המנוחה על חלק מהמסמכים, בהם שטרי העברת מניות ומסמכי ויתור, וכי רוקנו חשבון בנק משותף שהיה לו עם בנו. האב ביקש מבית המשפט להחזיר את מניותיו בחברה ואת הכסף מחשבון הבנק. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי התובע רצה שבנו ישתלט על החברה וכי התובע הסכים כי הכנסות השכירות מחלק מהנכסים יוכלו לשמש את הבן לפי הצורך. עוד טענו כי התובע ויתר על זכויותיו לכל משכורת מהחברה וכי החשבון היה בבעלות משותפת של התובע ובנו, ולכן הכספים בו יכולים להיות מוציאים על ידי כל אחד מהם. בית המשפט בחן את מכלול הטענות והתביעות שכנגד ומצא כי התובע היה מודע והסכים להעביר את מניותיו בחברה לבנו. עוד קבע בית המשפט כי התובע אכן חתם על מסמכי הוויתור וכי אלה תקפים, כלומר ויתר על זכויותיו לכל שכר מהחברה. עם זאת, בית המשפט מצא כי חתימתו של התובע על חלק ממסמכי הבנק הייתה מזויפת, וכי נכדיו משכו שלא כדין מחצית מהכספים מהחשבון ללא הסכמתו. לפיכך, בית המשפט חייב את אחד הנכדים, גיל צוקר, לשלם לתובע 75,000 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאת הכסף מהחשבון. יתר התביעות והנתבעים נדחו. בית המשפט גם החליט שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים, בשל הסכסוך המשפחתי המורכב והעובדות הלא נעימות שהתגלו במהלך המשפט.