ע"א 490/85

תקציר

בעניינם של המערערים, מלחי יריחו בע"מ, והמשיבים, מפעלי ים המלח בע"מ וקיבוץ עין גדי, התייחס בית המשפט העליון לסוגיות הנוגעות לשיווק וסימון מלחי ים המלח. המשיבים טענו כי המערערים שיווקו מלחי בישול כמלחי מרפא מים המלח, הטעו לכאורה את הצרכנים והפרו את עוולת גניבת העין, וביקשו צווי מניעה ופיצויים. בית המשפט המחוזי פסק נגד המערערים ואסר עליהם לייצר או לשווק מלחים אלא אם כן הם זהים או דומים לאלה של המשיבים. עם זאת, בערעור מצא בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי העניק סעד מעבר למה שביקשו המשיבים והתמקד שלא בצדק בסגולותיהם הרפואיות של המלחים ולא בשאלה האם התרחשה גניבת עין. בית המשפט ציין כי מקורם של מוצרי המערערים הוא בים המלח, ואין כל ראיה לכך שהצרכנים הוטעו להאמין כי המלחים הם של המשיבים. בנוסף, למשיבים לא הייתה בלעדיות על מלחי ים המלח, וגם המוניטין שלהם לא יכול היה להסתמך אך ורק על השם ים המלח. בית המשפט העליון הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וציין כי עוולת גניבת עין מגנה על יצרנים ולא על צרכנים, והדגיש כי הגנת הצרכן מכוסה בחקיקה נפרדת. פסק הדין הדגיש גם סוגיות פרוצדורליות, שכן המשיבים לא תיקנו את בקשות הסעד המקוריות שלהם. הערעור התקבל, ונפסקו הוצאות לחברת מלחי יריחו בע"מ, דבר המלמד כי נוהלי השיווק של המערערים לא היוו גניבת עין או הפרת חובה חקוקה בנסיבות שהוצגו.