עת"מ 33176-12-10

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה נגד החלטות גופי התכנון. בית המשפט הכיר בנדירות התערבותו בהחלטות של גורמים מקצועיים, והבהיר כי אין בכוונתו להחליף את שיקול דעתם של גופי התכנון בשיקול דעת משלו. אלא אם כן נמצא פגם פרוצדורלי המצדיק התערבות, או שהחלטה נחשבת בלתי סבירה באופן קיצוני, בית המשפט לא יבטל את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת. העותרים טענו כי הדרישה לקבלת אישור הוועדה המחוזית למתן היתרי בנייה אינה חוקית. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענה זו משוללת כל יסוד, שכן מדובר בסמכות מוכרת של הוועדה המחוזית לאשר שימושים מסוימים באזורים ספציפיים כדי להבטיח ראייה רחבה יותר. יתר על כן, התנאי נקבע בתוכנית האב לבנימינה לפני למעלה משלושה עשורים, והזמן לערער עליו חלף מזמן. עוד טענו העותרים כי הסמכות לתת אישור נתונה לוועדה המחוזית ולא לוועדת המשנה. בית המשפט דחה טענה זו בהתבסס על חוק התכנון והבנייה, המסמיך את הוועדה המחוזית לאצול סמכויותיה לוועדת משנה. מאחר שאף אחד מחברי הוועדה המחוזית לא ביקש דיון במליאה, החלטת ועדת המשנה נחשבת להחלטת הוועדה המחוזית. לגופה של החלטת ועדת המשנה סירב בית המשפט להתערב, שכן ההחלטה התבססה על שיקולים תכנוניים סבירים. נימוקי ועדת המשנה נמצאו מעוגנים בתוכניות מתאר רלוונטיות ובמגמות תכנוניות ארוכות טווח, לרבות שמירה על שטחים פתוחים ותכנון דרכים עתידי. בית המשפט הכיר בכך שהחלטות תכנוניות מגבילות פעמים רבות את זכויות הקניין, אך הדגיש כי דיני התכנון חייבים לאזן בין זכויות הפרט לבין האינטרס הציבורי. לסיכום, בית המשפט לא מצא פגם בהחלטות המשיבים ועל כן דחה את העתירה והורה לעותרים לשלם הוצאות ודמי שכירות בסך 10,000 ₪ למשיב הראשון.