ת"א 71109-10-18

תקציר

השופט במקרה זה מצא כי הנתבעת, מרים, חתמה על שני הסכמים למכירת חלקה בחלקת אדמה לתובע, אבי. ההסכם הראשון היה מזכר הבנות בכתב יד שקבע כי מרים תמכור את חלקה בשישית מהקרקע תמורת 800,000 ש"ח, וכי יש יתרת חוב של 400,000 ש"ח שתשולם בתשלומים. ההסכם השני, גם הוא בכתב יד, משלושה חודשים לאחר הראשון, קבע כי התמורה בגין המכירה היא 500,000 ש"ח. היו ראיות סותרות לגבי סכום התמורה ששולם בפועל למרים, כאשר אבי טען שהוא שילם לה 1,160,000 ש"ח ומרים הכחישה בתחילה שקיבלה תשלומים כלשהם, ולאחר מכן הודתה שקיבלה סכומים שונים עד 352,600 ש"ח. השופט קבע כי עדותה המשתנה של מרים לוקה בחוסר אמינות, ואילו הימנעותו של אבי מלהביא ראיות מסוימות, כגון סרטונים נוספים וצילומי צ'קים, עוררה אף היא ספקות. עם זאת, השופטת הגיעה למסקנה כי מרים לא הוכיחה כי החוזים פסולים בשל עושק, המחייב הפגנת ניצול, עוגמת נפש ותנאים בלתי סבירים. למרות שמרים הייתה במצוקה כלכלית ולא היה לה ייצוג משפטי, השופט מצא כי תנאי המכירה סבירים בהתחשב באי הוודאות של ירושת הקרקע, וכי אבי לא ניצל אותה ולא מנע ממנה לפנות לייעוץ משפטי. יתר על כן, טענתה של מרים כי נכפתה עליה המכירה אינה אמינה, והיא לא שלחה הודעת ביטול תוך זמן סביר. לפיכך פסק השופט לטובתו של אבי והורה להעביר לו את חלקה של מרים במקרקעין, אך ללא כל הוצאות בשל התנהלותו המפוקפקת של אבי.