ע"א 475/68

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב חברה פרטית שבבעלותה בית שכור בתל אביב, שמנהליה מעילו בחלק ניכר מכספי שכר הדירה. החברה עתרה לניכוי הכספים הגנובים מדו"חות המס שלה, אך היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. החברה טענה כי הסכום שנגנב צריך להיחשב כ"חוב רע", הוצאה מותרת, הפסד בר השתתפות עצמית, או לחילופין, שהכסף לא התקבל בפועל ואין להחשיבו כהכנסה. השופטים, בפסק דין פה אחד, אישרו את הדחייה. הם נימקו זאת בכך שהכספים שנגנבו אינם יכולים להיחשב כחוב רע משום שמקור ההכנסה של החברה אינו מעסק או מעיסוק כנדרש בחוק. הם הסבירו כי עיקר פעילותה של החברה הוא השכרת בית ולכן נופלת תחת קטגוריה אחרת בפקודת מס הכנסה. בנוסף, טענו השופטים כי הגניבה לא יצרה חוב מסחרי אלא הפחיתה את ההון העצמי של החברה, ולכן אינה התרחשות רגילה במהלך העסקים. למנהלי החברה הייתה גישה אוטונומית לכספים והם יכלו לעשות כרצונם, מה שהופך את הגניבות לדומות יותר להפרת אמונים מחוץ לתחום הפעילות העסקית. השופטים גם דחו את הטענות לפיהן יש להתיר את ההפסד כהוצאה מוכרת לניכוי או כהפסד שיש לקזז כנגד הכנסה. הם הדגישו כי מקור ההכנסה וההפסד צריכים לנבוע מאותה פעילות עסקית, מה שלא היה המקרה כאן. יתר על כן, ההפסד לא נבע מפעילות עסקית רגילה, אלא מפעילות הונאה של המנהלים, מה שהופך אותו לאירוע חריג ומרוחק. השופטים הכירו בקושי שבתוצאה, מה גם שהחברה לא תוכל להשיב את הכספים שאבדו, אך הגיעו למסקנה כי הפסד הגניבה אינו מתאים למסגרת החוקית של ניכוי מס ולכן דחו את הערעור. עם זאת, השופטים ציינו את התחייבות המשיב להמליץ על הקלות לנציבות מס הכנסה למרות המורכבות המשפטית.