ע"א 387/74

תקציר

במקרה הנדון, הוטל על בית המשפט העליון לבחון את הליך קבלת ההחלטות סביב התדיינות אזרחית שהוגשה נגד אדם על ידי מעסיקו, שנמשך שנים. התיק, שנדון לראשונה בבית משפט השלום בירושלים, עסק בטענות למעילה של המערערת, עובדת המלון, על רקע תביעות שכנגד בגין שכר שלא שולם ופיצויים נוספים. השופט המקורי פרש לגמלאות לפני מתן פסק הדין, מה שהוביל לוויכוח בשאלה האם השופט הבא יכול להמשיך מהמקום שבו הפסיק התיק בהתבסס על תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, 1963. השופט החדש בחר להמשיך ללא שמיעת ראיות חוזרת, תוך הדגשת חוסר התוחלת וחוסר הצדק הפוטנציאלי של משפט חוזר בהתחשב בזמן שחלף. בית המשפט המחוזי אישר פרשנות זו, אך תהה אם השופט שקל במידה מספקת אם ניתן להבחין באמת אך ורק מתוך רישומים קיימים. בית המשפט העליון מצא כי בחינה זו אינה במקומה, וקבע כי כל עוד לא ניכרות טעויות ברורות בשיקול הדעת השיפוטי, על ערכאות הערעור להימנע מהתערבות. צוין כי התקנות הקיימות מאפשרות מתן פסקי דין בנסיבות דומות שבהן שופט לא שמע עדות באופן אישי. דחיפתו של המשיב לדיון חוזר נתפסה כאסטרטגיה של סחבת, שהביאה להכרעת ערעור לטובת המערער ולביקורת על הטקטיקה של המשיב באמצעות הטלת קנסות הוצאות. החלטה זו הדגישה את מורת רוחם של בתי המשפט מעיכובים פרוצדורליים וחיזקה את הרעיון כי הצדק צריך להיות מהיר ויעיל.