ת"א 32053-07-17

תקציר

במחלוקת משפטית זו בחן בית המשפט האם ישראכרט, חברה לשירותי סליקה, מחויבת על פי דיני הבנקאות לספק שירותים אלא אם קיימת עילה סבירה לסירוב. בית המשפט אמנם הגיע למסקנה כי ישראכרט אינה כפופה לחובות הסטטוטוריות של חוק הבנקאות (שירות), המחייב מתן שירותים כאלה אלא אם קיים סירוב סביר, אך הוא הכיר בכך שחברות סליקה מחויבות לחובות כלליות של הגינות סטטוטורית ושיפוטית. גופים אלה, הנתפסים כספקי שירותים ציבוריים חיוניים, חייבים לספק שירותים אלא אם כן הוצגה הצדקה סבירה לסירוב, השואבת ממסורות המשפט המקובל שצמחו כדי להבטיח מתן שירותים מגופים מונופוליסטיים. בית המשפט זיהה רמות שונות של חובות, כאשר הגבוהה ביותר עבור גופים דואליים משלימים רשויות ציבוריות ורמת ביניים עבור שירותים חיוניים. למרות שהכיר בשירותי סליקה כחיוניים, בדומה לשירותים ציבוריים, מצא בית המשפט בסופו של דבר את החלטת ישראכרט להפסיק לספק שירותים לתובעים סבירה, בהתבסס על התנהלותו העסקית הבעייתית של מר הרינג הקשורה לחברות התובעים. טענת התובעים כי מעמד של ישות משפטית נפרדת אמור למנוע שלילת שירות כזו נדחתה, שכן לא התקיימה הפרדה מספקת בין פעילותם לבין מר הרינג. פסק הדין חזר והדגיש כי ספקי שירותים חיוניים יכולים למנוע שירותים אם הם מבססים יסוד סביר הקשור לבעיות אמון או לפעילויות הטעיה בעבר, כגון אלה הקשורות למר הרינג. לפיכך נדחתה התביעה, והתובעים חויבו לשלם את הוצאותיה המשפטיות של ישראכרט, דבר המשקף התערבות מינימלית של בית המשפט בשיקול הדעת המסחרי, אלא אם נפל טעות ברורה בשיקול הדעת.