ע"ז 15135-04-19

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי צוואות – צוואה משותפת שנערכה על ידי זוג נשוי, וצוואה נוספת שנערכה על ידי בן הזוג שנותר בחיים לאחר מותו של האחר. הצוואה המשותפת, שנערכה בשנת 1982, הייתה צוואה הדדית שהתוותה את החלטותיהם המשותפות של בני הזוג בנוגע לרכושם לאחר מותם. בצוואה נקבע כי רכושם יעבור לשתי בנותיהם, ואילו בנם לא יירש דבר אלא אם כן יתקיימו תנאים מסוימים. עוד נקבע בצוואה כי ניתן לשנותה רק על ידי שני בני הזוג יחד. בן הזוג שנותר בחיים, לאחר פטירת בן זוגם, ערך צוואה נוספת בשנת 2008, אשר סתרה את הקודמת בכך שכללה את בנם וחילקה את הרכוש שווה בשווה בין שלושת הילדים. השאלה העיקרית שפסק הדין נדרש להתייחס אליה הייתה האם הצוואה המשותפת משנת 1982 הגבילה את בן הזוג שנותר בחיים מלבצע שינויים בצוואתו לאחר מותו של האחר. מסקנת פסק הדין היא כי הצוואה משנת 1982 לא הגבילה את יכולתו של בן הזוג שנותר בחיים לבצע שינויים. לשון הצוואה, שנכתבה בלשון רבים, אינה מעידה על כוונה להגביל שינויים. בנוסף, אין כל ראיה לקיומו של אינטרס הסתמכות שימנע שינויים בצוואה. התנהגותו של בן הזוג שנותר בחיים מעידה גם על אמונתם כי ביכולתם לבצע שינויים, שכן הם עברו מספר טיוטות עם נוטריון וערכו שינויים בצוואה לאורך זמן. פסק הדין בחן גם את הצוואה משנת 2008, ובחן האם היא עומדת בדרישות החוק לצוואה תקפה. ככלל, השופט סמך על כך שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, למרות שכמה תנאים פורמליים קלים לא נענו. כוונותיו הברורות של בן הזוג שנותר בחיים, היעדר השפעה בלתי הוגנת ובהירות הצוואה תמכו כולם בתקפותה. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת הכרה בצוואה משנת 2008, והורה כי עיזבון המנוח יחולק שווה בשווה בין שלושת הילדים, כולל הבן שנושל בעבר. השופטת גם חייבה את הצד שכנגד לשלם לתובע הוצאות בסך 35 אלף שקל.