רע"ב 1981/22

תקציר

התיק סובב סביב אסיר שריצה שני שלישים מעונשו וביקש שחרור מוקדם על תנאי. לוועדת השחרורים, המונחית על ידי סעיפים 3 ו-9 לחוק השחרורים, שיקול דעת לשחרר אסירים שריצו את החלק הנדרש מעונשם אם הם ראויים לשחרור ואינם מהווים סכנה לשלום הציבור. השיקולים העיקריים שעל הוועדה לעשות מתמקדים בשיקום האסיר ובסיכון שהוא מהווה לחברה. החלטת הוועדה צריכה אמנם לעלות בקנה אחד עם תכליות המשפט הפלילי, אך יש לה גם מרחב תמרון לשקול שיקולים חיצוניים במקרים מיוחדים, כגון הגנה על אמון הציבור במערכת המשפט והרתעה. עם זאת, השופטת יעל וילנר מגיעה למסקנה כי ועדת השחרורים אינה מוסמכת להתחשב בגורמים חיצוניים העלולים לסכן את הציבור כאשר האסיר עצמו אינו מהווה איום. שיקול זה אינו עולה בקנה אחד עם מטרות המשפט הפלילי ועלול להביא להפרטת סמכויות ענישה. פסק הדין תומך במומחיותה של ועדת השחרורים בהערכת מסוכנות ומדגיש כי על רשויות אכיפת החוק לטפל במקום זאת בסיכונים חיצוניים. השופטים נ' סולברג וא' ברון מסכימים עם מסקנתו של וילנר, ומדגישים את הצורך בהתערבות משטרתית במקרים כאלה ואת התמקדותו של חוק השחרורים בנסיבותיו של האסיר הבודד. כתוצאה מכך, בית המשפט מחליט להפוך את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, להחזיר את החלטת ועדת השחרורים ולהעביר את התיק לוועדה שתקבע את המועדים לשחרור מוקדם.