רע"א 23793-12-21

תקציר

המשיב טען כי אל לו לבית הדין לערעורים להתערב בהחלטה בדבר סעד זמני וכי אין עילה לתמוך בטענות המבקש לביטול. המבקשת, שהייתה בעלת שטח מסחרי מושכר, ביקשה צו מניעה זמני שימנע מהמשיבה להתקשר בחוזים עם צדדים שלישיים ולנקוט פעולות בניגוד להסכם השכירות. המשיב, אשר חכר את השטח, טען כי התנהלות המבקשת מעידה על קיומו של הסכם תקף וכי המבקשת אינה יכולה לטעון בדיעבד אחרת. בית המשפט, לאחר ששקל את פרטי המקרה ואת התנהלות הצדדים, החליט להתערב ולצמצם את היקף הסעד הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא. השופט פירט את השיקולים שעל בתי המשפט לבחון בבואם להחליט על סעד זמני, דהיינו, קיומן של ראיות לכאורה, מאזן הנוחות והמידתיות, תוך הבטחת אפקטיביות ההליך העיקרי. במקרה דנן, השופטת הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא בדבר ראיות מספיקות לכאורה, אך סברה כי ההחלטה במאזן הנוחות מחייבת חידוד. השופטת הדגישה כי הזכות החוזית לשכירת השטח ראויה להגנה, אך היקף הסעד הזמני שניתן לא אמור לפגוע שלא לצורך באינטרסים של המבקש. מאחר שהזכות הנדונה היא זמנית מטבעה, התקשרות עם צד שלישי במסגרת ההליך המשפטי לא בהכרח תפגע במימוש הסכם השכירות אם תביעת המשיב תצליח. לפיכך, קבעה השופטת כי המבקשת יכולה להשכיר את הנכס לצד שלישי, אך עליה לכלול בהסכם סעיף ביטול חד צדדי, המאפשר את סיום החוזה בתוך 60 יום אם תביעת המשיב תצליח. בנוסף, הבהירה השופטת כי אל לה למבקש לבצע כל פעולה פיזית בתוך הנכס העלולה ליצור מצב בלתי הפיך. ההחלטה התהפכה ובהתאם הוצא צו מניעה זמני. השופטת גם בחרה שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים והורתה על החזרת הערבות שהופקדה על ידי המבקש.