עת"מ 25854-01-18

תקציר

המחלוקת נוגעת להיקף שיקול הדעת הנתון לוועדה המקומית בעת אישור הוראות תמ"א 38, באשר לתמריצים הניתנים על ידה, במקרה זה, לחיזוק בתים ישנים מפני רעידות אדמה. הוועדה המקומית טענה כי התמריצים שביקשו היזמים אינם סבירים ומתעלמים מאופי הקרקע וסביבתה. מנגד, טענו היזמים כי הם זכאים לתמריצים כפי שאושרו על ידי ועדת הערר. בית המשפט בחן האם הבקשה להיתר בנייה היא "חדשה" או "ישנה", ומכאן הגיע למסקנה כי הבקשה, שמטרתה להרוס בית חד-קומתי ולבנות תחתיו בניין בן שמונה יחידות, היא בקשה חדשה. לפיכך, הוראות המעבר המחייבות תכנית מפורטת אכן חלו במקרה זה. בית המשפט בחן גם האם התכנית שהופקדה (רע/1010א) וזיקתה לבקשה להיתר השפיעו על החלטת הוועדה המקומית, ומצא כי התכנית אכן מנעה מהיזמים לקבל היתר בנייה. ליזמים לא הייתה זכות קנויה לתמריצים, ולכן אינטרס ההסתמכות שלהם לא נפגע. כמו כן, בית המשפט הסכים עם החלטת הוועדה המקומית לדחות את בקשת היזמים, שכן היא סבירה ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי ואופי האזור. בית המשפט הדגיש כי מטרת התמ"א הייתה לחזק מבנים מפני רעידות אדמה, והתמריצים היו אמצעי לכך. לפיכך, קיבל בית המשפט את העתירה וביטל את החלטת ועדת הערר והחזיר על כנו את החלטת הוועדה המקומית לדחות את היתר הבנייה. שני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאות, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה.