ע"א 7401/00

תקציר

בשנת 1988 קבע בית המשפט המחוזי כי דגן מחזיק ב-20% ממניות החברה, אך לאחר פסק הדין פעל יחזקאלי להקצות לעצמו את מרבית המניות ובכך מנע ציות לפסק הדין. בתגובה, הגישו דגן וכונס הנכסים שמונה מספר בקשות במהלך השנים לביצוע פסק הדין, שהובילו להליכים משפטיים שונים. בקשתו של יחזקאלי לבטל את פסק הדין המקורי נדחתה בשנת 1997, מה שהוביל את דגן ואת כונס הנכסים להגיש תביעה בשנת 1999 לביטול הקצאת המניות. המערערים טענו כי התביעה התיישנה, וחלה עליה התיישנות. בית המשפט העליון נדרש להכריע האם התביעה לביטול הקצאת המניות חוסה תחת חוק ההתיישנות, הקובע תקופה של שבע שנים לתביעות שאינן מקרקעין. בית המשפט בחן אם פעולות המשיבים, הנתפסות כאכיפת פסק הדין, נופלות תחת מגבלה רחבה יותר של 25 שנה החלה לעתים קרובות על ביצוע פסק דין. יש לציין כי מורכבויות פרוצדורליות ופעילות משפטית מתמשכת בשנים 1990-1997, שמטרתה להוציא לפועל את פסק הדין, מילאו תפקיד קריטי. בית המשפט מצא כי פעולות אלה עצרו למעשה את תקופת ההתיישנות, ואפשרו לתביעה משנת 1999 להתקדם. הוא יישר קו עם סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ועצר את התקופה במהלך פעולות קשורות שלא נפתרו, עם תקדימים המאפשרים להשהות התיישנות במצבים ספציפיים. הערעור נדחה, ויחזקאלי חויב לשאת בהוצאות משפט. החלטת בית המשפט אישרה מחדש את הצדק הפרוצדורלי, והדגישה כי ניהול התדיינות משפטית וציות לקביעות שיפוטיות יכולים להשפיע על תקופות התיישנות.