ו"ע 51287-02-11

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה המבקשת הכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (חוק נכי רדיפות הנאצים) לניצולי שואה שעלו לישראל לאחר 1 באוקטובר 1953. המערערים טענו כי הוראת המועד בחוק מפלה וכי עיכוב עלייתם נבע מנסיבות שאינן בשליטתם. עוד טענו כי יש לפרש את החוק אחרת או לתקן אותו, שכן הוא יוצר עוול. עם זאת, המשיב טען כי הוראת המועד ברורה, מוצדקת ואושרה באופן עקבי בבתי המשפט. נטל ההוכחה מוטל על המערערים, ובית המשפט מצא כי לא סיפקו הצדקה מספקת לגבור על הוראות החוק המפורשות. בית המשפט הכיר בסבלם של המערערים, ניצולי שואה שעלו לאחר המועד הנקוב, והכיר בציווי המוסרי לפצותם. עם זאת, היא הדגישה כי אין זה מתפקידה של הרשות השופטת לתקן חוקים קוגנטיים או להתערב מטעמים מוסריים, במיוחד כאשר לחוק יש רציונל ברור הקשור להסכמים היסטוריים ולנוף השילומים. המועד הקובע בחוק NRAN קשור ישירות לחקיקת חוק הפיצויים הגרמני, שהיווה את הבסיס להסכם השילומים בין ישראל למערב גרמניה. הסכם זה השפיע על תנאי הסף של החקיקה הישראלית לזכאות. מאחר שהמערערים לא הפכו לאזרחים ישראלים לפני 1.10.1953, לא נשללה מהם הזכות לתבוע את גרמניה בגין נזקי גוף ונזקי בריאות. לפיכך קבע בית המשפט כי טענותיהם בדבר אפליה ואי שוויון אינן מבוססות. עוד הודגש כי כוונת המחוקק מאחורי חוק NRAN הייתה לפצות את מי שישראל שללה ממנו את זכותו לתבוע את גרמניה, ולא להטיל חבויות כספיות נוספות. פסק הדין הכיר בלקונה המוסרית הפוטנציאלית, אך הדגיש כי היא אינה מהווה בסיס משפטי להתערבות, במיוחד בהתחשב בפסיקה העקבית בנושא. בסופו של דבר, הערעורים נדחו, שכן בית המשפט לא מצא עילה משפטית המצדיקה חריגה מהוראותיו הברורות של חוק ה-NRAN. בעוד השופטים הביעו אהדה למצבם של המערערים והציעו כי פעולת חקיקה עשויה להיות הפתרון הראוי, הם הדגישו כי הכרה בניצולי שואה ופיצוים היא סוגיה מורכבת הדורשת שיקול דעת מעמיק ואיזון כלכלי. פסק הדין שב והדגיש את חשיבות השמירה על שלטון החוק ואת תפקידה המצומצם של הרשות השופטת בפרשנותו ויישומו של החוק כפי שהוא. מקרה זה משמש תזכורת לכך שגם בעניינים טעונים רגשית ומורכבים, על מערכת המשפט לפעול בגבולות החוק, גם אם היא מובילה להכרעות קשות.