ע"א 149/81

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על בעלות על חלקת אדמה, הרשומה כיום על שם מדינת ישראל. המערער טען כי הוא הבעלים החוקי של החלקה וביקש מבית המשפט להורות על מחיקת הרישום על שם המדינה ורישום שמו שלו. לחילופין, הוא ביקש הצהרה כי הוא מחזיק ומעבד את החלקה למעלה מ-25 שנה, ובכך הופך אותו לבעלים על פי החוק העות'מאני. בית המשפט המחוזי פיצל את החלקה לחלקות, וקבע כי המערער לא הוכיח כל זכות בחלק מהן, ואילו באחרים, אף שהוכיח חזקה ועיבוד, חזקה זו מהווה הסגת גבול. לפיכך, בית המשפט התיר לו לקבל בעלות לאחר ששילם את שווי הטאבו. הן המערער והן המדינה קיבלו את פסק הדין, אך המערער ערער על ההחלטה בעניין הסעיפים שבהם לא הוכח צדקתו. בית המשפט העליון קבע כי יש לדחות את טענת המערער ביחס לסעיפים אלה. השופטים הסכימו עם ממצאי בית המשפט המחוזי בנוגע לאחוז הקרקע המעובדת בחלקים אלה וכן הסכימו כי רישום הקרקע על שם המדינה סותר טענות קודמות. זאת ועוד, בית המשפט העליון קבע כי הודאתו של המערער בהסגת גבול במקרקעי המדינה משמעה שהוא אינו יכול ליהנות מהחוק העות'מאני מבלי לשלם את אגרת הטאבו. על אף שהיו לשופטים דעות חלוקות בשאלה האם נדרש מקור חוקי להחזקה במקרה זה, דעת הרוב סכמה כי החזקה חייבת להיות כנה והודאתו של המערער חייבה אותו לשלם את האגרה. לבסוף נדחתה גם העתירה החלופית, והערעור לא צלח.