ע"א 359/68

תקציר

המקרה שלפנינו עניינו של בנק משיב המחזיק שטרות חתומים על ידי המערערים כערבים לתשלומים שביצע הבנק לחברת ביטוח, המסדיר את חובו של צד שלישי, להלן החייב, לבנק. המחלוקת נסובה סביב פרשנות התשלומים שביצע החייב לבנק וכיצד הם משפיעים על חובות המערערים כערבים. פסק הדין של בית המשפט העליון מכיר בשני סוגים שונים של התחייבויות בחשבון החייב: התחייבויות הנובעות ממשיכת יתר והתחייבויות הנובעות מתשלומים שהבנק שילם עבור החייב. בית המשפט פוסק כי שני סוגי התחייבויות אלה מתמזגים בנוחות לחשבון אחד. נקבע כי כאשר חייב חייב חובות מרובים לנושה, הן לחייב והן לנושה יש זכות לייחס תשלומים לחובות ספציפיים. בהיעדר ייחוס כזה, התשלומים מוקצים לחובות המוקדמים ביותר לפי סדר מועדיהם. ביישום עיקרון זה, קובע בית המשפט כי זיכויים בחשבון החייב מיוחסים להתחייבויות הקיימות במועד הזיכויים, המתוארכות ברצף. כתוצאה מכך, מבוטלים תשלומים קודמים ששילם הבנק עבור החייב, ומשחררים המערערים את התחייבויותיהם בערבותם לתשלומים אלה. עם זאת, אין בפסק דין זה כדי להשפיע על חבות המערערים בגין תשלומים שבוצעו לאחר המועד שבו חשבונו של החייב הראה יתרת אפס. לפסק הדין השלכות על ייחוס תשלומים במקרים של ריבוי חובות, ומאשר כי היעדר ייחוס ספציפי מביא להחלת תשלומים על החובות המוקדמים ביותר. החלטת בית המשפט העליון, המבוססת על עדויות עובדתיות, מחזקת את התפיסה כי רישומי חיוב ואשראי בחשבונות בנק נחשבים לתשלומים בפועל, אלא אם הוכח אחרת. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, ואילו המערערים זכאים למחצית מהוצאותיהם, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 400 ל"י.