עת"מ 73465-10-21

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה בשל שיהוי בלתי מתקבל על הדעת בהגשה, לצד הימנעותה של העותרת מלפתוח בהליך השגה כמתחייב מחוק הרשויות המקומיות. השיהוי בהגשת העתירה לא היה מוצדק, והשיהוי האובייקטיבי פגע בקופה הציבורית וביכולתה של הרשות המקומית לתכנן את תקציבה. יתר על כן, אין בנסיבות העניין כדי להצדיק חריגה מההליך הרגיל של ערעור על החלטות ארנונה, שהוא באמצעות הליך השגה ספציפי. לגופו של עניין, טענת העותרת כי הודיעה לרשות המקומית על בעליו הנכונים של הנכס כבר לפני שנים אינה נתמכת וממילא נדרשת הודעה בכתב על פי דין. הודעתו בעל-פה של העותר בשנת 1995, אם אכן התקיימה, הייתה צריכה להיות מלווה בפעולות נוספות לעדכון הפרטים, דבר שהעותר לא עשה עד מאוחר הרבה יותר. בנוסף, החוב אינו חסוי על פי חוק בשל פעולות האכיפה המתמשכות של הרשות המקומית, שהעותר היה מודע להן. בית המשפט דוחה את הטענה גם מטעמים הומניטריים, שכן הנסיבות הפרטניות אינן גוברות על האינטרס הציבורי בגביית ארנונה. למרות שהשופט מעודד את הצדדים להמשיך ולחפש פשרה, העתירה נדחית, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.