ערר 8022-03-20

תקציר

הערר מתייחס לגובה היטל ההשבחה בעקבות הקלה שהעניקה הוועדה המקומית למשיבים, שאפשרה הוספת יחידת דיור באמצעות פיצול דירה קיימת בבניין צמוד-קרקע. הוועדה המקומית טענה כי הוראת החוק מאפשרת הוספת יחידת דיור בשני אופנים: האחד על ידי פיצול יחידת דיור קיימת בבניין צמוד קרקע והשני על ידי הסבת שטח המרתף למבנה עצמאי, ולכן יש לחשב את ההיטל בהתאם. עם זאת, ועדת הערר קבעה כי הוראת החוק מאפשרת הוספת יחידת דיור בדרך אחת בלבד, והיא פיצול יחידת דיור קיימת בבניין צמוד-קרקע. באשר לשיעור היטל ההשבחה, הסכימה ועדת הערר עם קביעת השמאי המכריע כי היטל ההשבחה בגין ההשבחה הנגרמת עקב פיצול יחידת המגורים צריך להיות בשיעור מופחת (34%), ואילו ההשבחה בגין הפיכת אזור השירות לאזור מרכזי צריכה להיות בשיעור מלא (50%). אשר לטענות השמאות, קבעה ועדת הערר כי הטענות שהציגה הוועדה המקומית לא הצביעו על פגמים מהותיים בשומה המכרעת, ורובן מאולצות, שגויות וחסרות בסיס. הוועדה הסכימה עם שיקולי השמאי המכריע לגבי שינוי השימוש, השימוש המוגבל בזמן, עלויות ההתאמה, הפחת התפקודי והממ"דים. כמו כן, דחתה ועדת הערר את טענת הוועדה המקומית כי השומה המכרעת אינה סבירה בהשוואה לשתי שומות מכריעות אחרות בשוהם, והדגישה כי לכל נכס מאפיינים שונים וכי טענותיה של הוועדה המקומית עצמה מערערות על תוקפה של ההשוואה. הוועדה התייחסה גם לדרישת הוועדה המקומית כי המשיבים ישלמו את ההיטל על פי שומה מטעמה או יספקו ערבות להפרש שבין השומה לבין השומה הקובעת. נקבע כי דרישה זו אינה חוקית וסותרת את הוראות חוק התכנון והבניה ואת התוספת השלישית לו. לאחר שניתנה שומה מכרעת, היא קובעת את היטל ההשבחה, ולשומת הוועדה המקומית אין עוד מעמד בעניין זה. לפיכך, הוועדה המקומית אינה יכולה להתנות מתן היתר בניה בתשלום ההיטל על פי שומה מטעמה או במתן ערבות על פיה.