ע"פ 224/57

תקציר

הכרעת הדין עניינה בפרשת הטעיה בה הורשע המערער, בנימין ליברמן, בעבירה על סעיף 302 לפקודת סדר העונשין בכך שהונה את ראובן וייס לחתום על ארבעה שטרי חוב בתואנת שווא של ערבות. ארבעת יסודות העבירה – טענת שווא, ידיעת הנאשם על זיוףה, קבלת כסף וכוונה להונות – הוכחו בבית המשפט. השופט מבהיר את המשמעות של "כוונה להונות" ומבחין בינה לבין הטעיה גרידא. טענות ההגנה בדבר היעדר טענת שווא והיעדר כוונה להונות מופרכות. הטענה הראשונה טוענת כי ההוראה לחתום בצד שמאל של הפתק לא הייתה טענת עובדה כוזבת אלא הצהרה על העתיד, אשר נדחית שכן ההוראה מרמזת על מצב עובדתי כוזב. הטענה השנייה טוענת כי לא הייתה כוונה להונות שכן מצבו של וייס לא הורע, וגם היא נדחית שכן הטעיית המערער גרמה לוייס לחתום על השטרות. בנוסף, פסק הדין דן בשאלה הפרוצדורלית של ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי ומאשר את המשך קיומו של מוסד "רישיון הערעור". הן השופט גויטיין והן השופט ברנזון מסכימים עם פסק הדין, והערעור נדחה.