ת"א 71057-12-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **נושא ההחלטה:** בקשה להעברת מקום הדיון. **בית המשפט:** בית משפט השלום בחיפה. **הצדדים הרלוונטיים לעניין הסמכות המקומית:** * **המבקש-נתבע מס' 3:** מאיר ביטון (מענו ברחובות). * **המשיבה-התובעת:** פרידלנדר סחר רכב בע"מ. * **נתבעת מס' 4:** חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: "דואר ישראל"). **הטענה המרכזית של המבקש:** המבקש טוען כי לבית המשפט בחיפה אין סמכות מקומית לדון בתובענה נגדו, שכן מענו נמצא ברחובות, והתביעה אינה קשורה לעיר חיפה. **ניתוח השופטת את הסמכות המקומית:** 1. **תקנה 7(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות תשע"ט"):** השופטת מציינת כי על פי חלופותיה הרלוונטיות של תקנה זו, נראה כי לבית המשפט אין לכאורה סמכות מקומית לדון בתובענה *כנגד המבקש באופן ישיר*, בהתחשב במענו ברחובות. 2. **תקנה 7(ג) לתקנות תשע"ט - העיקרון המרכזי:** השופטת מבססת את קביעתה בדבר קיום סמכות מקומית על תקנה 7(ג). תקנה זו קובעת כי **די בכך שקיימת לבית המשפט סמכות מקומית לדון בתובענה ביחס לאחד הנתבעים, על מנת להקנות לו סמכות לדון בתובענה כולה**. עיקרון זה, הידוע גם כ"ריכוזיות הדיון" או "סמכות נגררת", מאפשר לבית המשפט לדון בכל היריבויות שבין כל הצדדים לתביעה, אם קיימת לו סמכות מקומית לגבי אחד מהם. 3. **זיהוי הנתבע המקנה סמכות:** השופטת בחנה האם קיימת סמכות מקומית לדון בתביעה כנגד נתבע אחר. היא מצאה כי **לדואר ישראל (נתבעת מס' 4) סניפים ברחבי הארץ, לרבות הסניף בחיפה**. מכיוון שהתביעה הוגשה גם נגד דואר ישראל, הרי שלבית המשפט בחיפה קיימת סמכות מקומית לדון בתביעה *ביחס אליה*. 4. **ההקשר לתקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (התקנות הקודמות):** השופטת מתייחסת לכך שבתקנות תשע"ט לא נכללת הוראה מפורשת כמו תקנה 3(א1) הישנה, שקבעה במפורש כי ניתן להגיש תובענה במחוז שיפוט שבו מצוי אחד מסניפי העסק הנתבע. * **פרשנות וחידוש הלכתי (או אי-חידוש):** למרות השמטת התקנה המפורשת, השופטת קובעת כי **השמטה זו אינה משנה או מאיינת את הלכת ג'בארין** (ע"א 231/69). הלכת ג'בארין קבעה כי "עסקו" של נתבע, כמשמעו בתקנות, כולל במשתמע את כל סניפיו. השופטת מפרשת זאת כאילו זו הייתה כוונת המחוקק גם בעת חקיקת תקנות תשע"ט, גם ללא הוראה מפורשת. * **הסתמכות על פסקי דין מאוחרים יותר:** השופטת מבססת את עמדתה גם על החלטות שופטים אחרים (כמו השופט חננאל שרעבי והחלטתה שלה בת"א 30673-05-23), המצביעות על כך שגם תחת התקנות החדשות, ניתן לראות "עסק" ככולל את כל סניפיו לצורך קביעת סמכות מקומית, גם אם התובענה אינה קשורה לסניף הספציפי בו הוגשה התביעה. **במובן זה, בית המשפט שומר על פרשנות מרחיבה של הסמכות המקומית, המבוססת על מודל הסניפים, גם תחת המסגרת התקנותית החדשה.** 5. **היעדר חשיבות יתרה לסמכות מקומית:** השופטת מוסיפה שיקול נוסף, לפיו **מגמת הפסיקה היא שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית**, במיוחד לאור המרחקים הקצרים יחסית בין הערים בישראל. היא מצרפת אסמכתאות לרע"א שונות התומכות בכך. לכן, היא אינה מייחסת משקל רב לטענת המבקש בנוגע לקושי הגעת עדים לחיפה. **החלטה סופית:** * בקשת המבקש להעברת מקום הדיון **נדחית**. * **חיוב בהוצאות:** המבקש מחויב בסכום מתון של 1,000 ₪ להוצאות המשיבה, בשל עמידתו על הגשת הבקשה למרות שכבר הופנה לסעיף הרלוונטי בכתב התביעה, ולמרות שמדובר באדם פרטי. **עקרונות משפטיים עיקריים וחידושים:** * **עקרון הסמכות השיורית/הנגררת (תקנה 7(ג) לתקנות תשע"ט):** בית המשפט קיים את עקרון סמכות הדיון "הנגררת", לפיו קיום סמכות מקומית כלפי נתבע אחד מקנה סמכות לדון בתביעה כולה, כולל כל הנתבעים וההודעות לצד ג'. * **פרשנות מרחיבה של "עסק" לצורך סמכות מקומית (הלכת ג'בארין ופרשנות תקנות תשע"ט):** בית המשפט, למרות השמטת הוראה מפורשת בתקנות תשע"ט, ממשיך לפרש את המונח "עסק" ככולל את כל סניפיו של הנתבע לצורך קביעת סמכות מקומית. זוהי **המשכיות פרשנית** של הלכה קיימת, גם תחת המסגרת התקנותית החדשה, המרחיבה את אפשרויות ההתבררות. * **גישה פרגמטית לסמכות מקומית:** השופטת מאמצת גישה פרגמטית, לפיה אין ליתן משקל יתר לסוגיית הסמכות המקומית, תוך התחשבות במרחקים קצרים ובנגישות. זוהי **מגמה פסיקתית** המקלה על תובעים בבחירת מקום התביעה. * **החלת אחריות להוצאות:** חיוב המבקש בהוצאות, למרות היותו אדם פרטי, מבטא את **עקרון תום הלב והיעילות הדיונית**, כאשר התנהלותו של המבקש נתפסה כמיותרת או כפייתית.