ע"פ 2341-07-10

תקציר

המערער ושלושה אחרים הואשמו במספר סעיפים של קשירת קשר, פריצה לדירות, גניבה והונאה בכרטיסי חיוב שכוונו נגד קשישים או נכים. העבירות כללו התחזות לעובדי המוסד לביטוח לאומי כדי להיכנס לבתי הקורבנות ולגנוב את חפציהם. הראיות העיקריות נגד המערערת היו הודאתה של שותפתה, שירן מזרחי, ועדותה של אירינה ביבר, בתו של אחד הקורבנות. מזרחי מסר שתי הודעות סותרות במשטרה, תחילה זיכה את המערערת אך בהמשך הפליל אותה. בית משפט קמא העדיף את האמירה המפלילה והרשיע את המערער בכל הסעיפים. המערער ערער וטען כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה וכי פסק הדין אינו מוצדק דיו. רוב שופטי הערעור דחו את הערעור על פסק הדין. הם הסכימו כי העדפתו של בית משפט קמא את אמרתה המפלילה של מזרחי על פני זיכויה הייתה סבירה, שכן היא נתמכה בפרטים שרק האשם ידע ובראיות מאששות. כן מצאו את זיהויה של אירינה ביבר את המערער כאמין, חרף סתירות מסוימות, ואת תיאורה את הופעתו של המערער כמפורט ותואם דיו את המערער. יתר על כן, הגנת האליבי של המערער לא הייתה משכנעת, שכן היא הועלתה באיחור ולא נתמכה בראיות כלשהן. השופט צבי דותן חלק על כך, וסבר כי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. הוא הדגיש כי האמירה המפלילה של מזרחי לוקה בחוסר אמינות, שכן היא הושפעה מאיומים על בנה ואין די ראיות לתמוך בה. כן ראה בזיהוי המערער חולשה ובטענת האליבי שהעלתה ההגנה כמהימנה והתעלמות מבית משפט קמא. בסופו של דבר, הערעור נדחה ברוב קולות, והמערערת נדרשה להתחיל לרצות את עונשה במועד קצוב.