עמ"נ 10148-08-16

תקציר

בית המשפט לערעורים בירושלים דחה את ערעורם של שני מערערים שביקשו לקבל מעמד ישראלי לבנו של המערער 1, שהיה אב בעת נישואיו הראשונים באתיופיה. בית המשפט דחה את הערעור בנימוק של שיהוי מופרז ובלתי סביר בהגשת הערעור, וחוסר הבהרה מדוע לא נקטו המערערים בצעדים הפרוצדורליים המתאימים. בנוסף, לגופו של עניין לא הצדיקו את הערעור. המערער 1, שעלה לישראל מאתיופיה בשנת 1998, לא הזכיר את בנו במהלך הליך העלייה. לטענתו, הוא אינו מכיר את הנהלים וכי קצין ההגירה באתיופיה רמז כי בנו לא יורשה לעלות אם המערער 1 יתעקש להזכירו אותו. עם זאת, בית המשפט מצא טענה זו בלתי משכנעת בשל הגרסאות השונות שהציג המערער 1. הבן, המערער 2, שאמו נוצרייה, אינו זכאי למעמד ישראלי מכוח חוק השבות או חוק האזרחות. המערערים טענו כי החלטת ממשלה משנת 2003 אפשרה לכל מי שעלה לפני שנת 2001 להביא את ילדיו ונכדיו הלא-יהודים לישראל. אולם בית המשפט מצא כי המערער 1 לא הגיש בקשה לעליית בנו לפני שנת 2006, וההחלטה לא חלה על המערער 2, שאינו יהודי. לפיכך נדחה הערעור, ובית המשפט לא הוציא כל צו להוצאות, והפיקדון הוחזר למערערים.