בג"צ 4776/03

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה המערערת על אישור תכנית 6313, שבמסגרתה הוקם מתקן כליאה בסמוך למלון הייאט בירושלים. בהחלטה נאמר, כי המשיב מס' 2, שהחזיק בסמכותו המואצלת של שר הפנים, קיבל תחילה החלטת ביניים שלא לאשר את התכנית, ואיפשר בחינה נוספת בשל החשש מהכללת מתקן הכליאה. בעתירה נטען כי החלטת ביניים זו היא סופית, תוך הסתמכות על התנגדות גורמים שונים, לרבות משרד התיירות ומתכנני ערים, שחששו מהשפעות אפשריות על סביבת המלון. למרות התנגדויות אלה, מצא בית המשפט כי רשויות התכנון המוסמכות ושר הפנים בחנו לעומק חלופות שונות לאתר והגיעו למסקנה כי המיקום המוצע מאזן בין שיקולים תפעוליים, עירוניים וחברתיים. ההתנגדויות שהועלו נשמעו ונדונו בהרחבה, והובילו לשינויים בתוכנית, כגון ביטול כביש גישה צפון-מזרחי ובניית חומה מפרידה כדי למזער את ההפרעות. עם זאת, העתירה נדחתה בנימוק כי החלטות תכנוניות מצויות בתחום אחריותן של הרשויות האחראיות וכי לא נפלו פגמים משפטיים, כגון חוסר תום לב או חוסר סבירות, בתהליך קבלת ההחלטות. הצורך להעביר את מתקן הכליאה ממגרש הרוסים הלקוי הנוכחי נתפס כדחוף, והמיקום המתוכנן נחשב מתאים בהקשר התכנון העירוני הכולל. בית המשפט קבע כי אין בכך פגיעה בצדק הטבעי, שכן העותר הורשה להשמיע התנגדויות בשלבים שונים. בסופו של דבר, החלטת הרשות לא הצדיקה התערבות שיפוטית, שכן היא באה מתוך שיקול רציונלי ומאוזן של כלל הגורמים הרלוונטיים, תוך שימת דגש על איזון בין החששות המורכבים של התכנון העירוני לבין הצורך הציבורי. לפיכך נדחתה העתירה והוטלו על העותרים הוצאות משפט. ההחלטה מחזקת את היחס של בית המשפט למומחיות מנהלית בענייני תכנון, תוך שימת דגש על הפרדת הרשויות.