ע"ע 312/05

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים ממחלוקת בין מר מחמוד חלאיילה, מבקר העירייה הנבחר של סכנין, עיריית סכנין כמעסיקתו, לבין מדינת ישראל, המיוצגת על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר, בנוגע לתנאי העסקתו של מר חלאילה, ובפרט שכרו והתקדמותו, וכן לצורך לאשר את חוזה העסקתו על ידי הממונה. מר חלאיל'ה נבחר לתפקיד מבקר העירייה בשנת 1998 בעקבות מכרז חיצוני והחל את תפקידו בספטמבר אותה שנה. זמן קצר לאחר מכן החליטה מועצת העירייה כי חלאיל'ה יועסק בחוזה מנהלים, עם שכר התחלתי של 75% מהבכירים, שיגדל ב-5% בשנה, בכפוף לזמינות תקציבית. עם זאת, חלאיל'ה לא חתם על חוזה כזה עד מאוחר הרבה יותר, והעירייה שילמה לו בהתאם להחלטת המועצה. בשנים 1999 ו-2000 התערבו גופי הפיקוח של משרד הפנים והורו כי קידום שכרו של חלאיל'ה צריך ללכת בדרך אחרת וכי שכרו, בהיותו ביישוב שבו פחות מ-50,000 תושבים, לא יעלה על 85% משכרם של פקידים בכירים. הדבר הוביל לחילופי התכתבויות בין מר חלאילה, העירייה ומשרד הפנים, בנוגע לתנאי שכרו, אותם העביר מר חלאיללה לבית הדין המחוזי בשנת 2000. בית הדין האזורי קיבל חלקית את טענתו של מר חלאילה, וקבע כי פקידי המשרד טעו בכך שהחלו הוראות מסוימות בעניינו של מר חלאילה, והורה לעירייה לחתום על חוזה ניהול עם מר חלאילה, החל ממינויו בשנת 1998, במסגרתו שכר המוגדל מדי שנה עד למקסימום של 90% משכר הבכירים. ולהחזיר את הפרשי השכר למר חלאילה. המדינה ערערה על החלטה זו וטענה כי בית המשפט שגה בפרשנותו, ואילו חלאיל'ה ערער נגדית, וטען כי היה על בית המשפט לאשר את שכרו עד למקסימום של 100%. בית המשפט העליון, בהחלטתו, מצדד בערעור המדינה, וקובע כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מספקת. בית המשפט משרטט את ההיסטוריה הארוכה של התיק ואת עקשנותם של שלושת הצדדים המעורבים – מר חלאילה, העירייה והמדינה – לאורך שנים של התכתבויות ומשא ומתן. בפסק הדין מודגש כי בעוד שלעירייה יש סמכות להתקשר באופן עצמאי בחוזי עבודה עם עובדיה, היא מוגבלת על ידי החוק וההוראות המנהליות. מר חלאיל'ה היה צריך להיות מועסק בהתאם לדרגה ולתיק שצורפו לתפקידו, ואי חתימה על חוזה מנהלים משמעותה שברירת המחדל חלה. בית הדין מבהיר מהי התקדמות השכר הראויה לתפקידו של חלאילה, המהווה לכל היותר 85% משכר הבכירים, ומציין כי אי קיום הנהלים התקינים והנחיות גופי הפיקוח תרם למחלוקת. באשר לתחולת החוזה האישי, בית המשפט מוצא כי היה מוצדק לסרב לאשר את החוזה מיולי 2002, שכן הוא היה בתוקף רטרואקטיבי מספטמבר 1998, ומר חלאיל'ה חתם עליו רק מאוחר הרבה יותר. עם זאת, בית המשפט קובע כי למנכ"ל לא הייתה הצדקה שלא לאשר את החוזה מדצמבר 2002, ויש לאשר את העסקתו של מר חלאיל'ה על פי חוזה זה מספטמבר 2002 ואילך. עוד קובע בית המשפט כי על חלאיל'ה להשיב לעירייה את השכר ששולם ביתר מספטמבר 1998 עד אוגוסט 2002, המחושב על פי תנאי הדרגה והתיק המתאימים, בניכוי הפרשי ריבית והצמדה, בניכוי סכומים שכבר נוכו. לבסוף, העירייה והמדינה מקבלות את הוצאותיהן בגין הערעור, בהן יישא מר חלאילה. פסק הדין מסתיים בנימה של אכזבה מכל הצדדים המעורבים בשל עמדותיהם הנוקשות, שהובילו למחלוקת ממושכת ומיותרת.