ת"פ 53145-05-24

תקציר

בפני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בת"פ 53145-05-24, מדינת ישראל נ' שאדי אלקדיים, ניתן גזר דין על ידי כבוד השופטת מרב גרינברג. הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר דיוני בעבירה של נשיאה והובלת נשק ותחמושת לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. **עובדות המקרה:** ביום 12.5.24, נסע הנאשם ברכב עם אדם נוסף בלוד. ברכב הוחזק אקדח גלוק. בעת שהתקרבו לחסימה משטרתית, יצא הנאשם מהרכב ונמלט כשהוא נושא את האקדח טעון במחסנית מלאה. **תסקיר שירות המבחן:** הנאשם, בן 26, רווק, עובד כעוזר חשמלאי, השלים 10 שנות לימוד למרות קשיים ברכישת מיומנויות קריאה וכתיבה. אין לו עבר פלילי. שירות המבחן התרשם מנאשם בעל מאפיינים אישיותיים בלתי מגובשים ויכולות קוגניטיביות מצומצמות, אך מתפקד באופן תקין. נאשם שיתף פעולה עם תנאי המעצר והשתלב בקבוצת עצורי בית. הנאשם התקשה למסור הסבר מפורט לגבי נסיבות העבירה, מדוע נמלט ומדוע האקדח היה טעון, וגישתו תוארה כמיתממת ומטשטשת. נאשם אינו רואה בעייתיות במצבו ואינו בשל לטיפול, ולכן הומלץ על ענישה קונקרטית. **טיעוני הצדדים לעונש:** * **המדינה:** עמדה על חומרת העבירה, הפגיעה בביטחון הציבור, ומגמת ההחמרה בענישת עבירות נשק. עתרה למתחם ענישה בין 30-54 חודשי מאסר, ולעונש של 33 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי וקנס. הודגש כי הנאשם הוא המבצע העיקרי, נשא נשק טעון, נמלט משוטרים, ונסע ברכב בו הובל נשק. עבירות נשק הן "מכת מדינה" ויש להחמיר בענישתן. * **ההגנה:** הדגישה את אישיותו החלשה של הנאשם, מוגבלותו, ואת פוטנציאל השיקום שלו לאור התנהלותו התקינה כעובד. טענה לאכיפה בררנית, מאחר שהנהג הנוסף ברכב, שלטענת ההגנה היה קשור להובלת הנשק, לא הועמד לדין. ביקשה עונש מאסר שלא יעלה על 12 חודשים. **דיון והכרעה:** **מתחם העונש ההולם:** בית המשפט הדגיש כי עבירות נשק מהוות "מכת מדינה" ומגלמות סכנה ממשית לשלום הציבור. מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא החמרה בענישה, לרבות עונשי מינימום, לצורך מיגור עבירות אלו, תוך מתן משקל לשיקולי הרתעה, גם בנאשמים צעירים וללא עבר פלילי (ראו ע"פ 5813/21, ע"פ 6011/21, ע"פ 8320/21, ע"פ 2283/22, ע"פ 78/21, ע"פ 116/13). בית המשפט ציין כי חומרת המקרה טמונה בכך שהנאשם נשא על גופו אקדח טעון במחסנית מלאה, ונמלט משוטרים. אף על פי שלא נטען שהנאשם הוא בעל הנשק או שהכניסו לרכב, התנהגותו, לרבות הבריחה, נותרה חמורה. אי-מתן הסבר מניע למעשיו, כפי שעלה מהתסקיר, מקשה על הערכת מניעיו. לגבי טענת האכיפה הבררנית, בית המשפט קבע כי החלטת המאשימה שלא להגיש כתב אישום כנגד הנהג השני מבוססת ככל הנראה על שיקולים ראייתיים, ואין מקום להסיק על אכיפה בררנית ללא עיון בחומר הראיות. בית המשפט התייחס למגבלותיו הקוגניטיביות של הנאשם, אך קבע כי אין די בכך כדי לקבוע שהן עמדו ברקע מעשיו. הוא ציין כי הנאשם מתפקד באופן תקין, כאמור בעדויות האופי ומעסיקו. הנאשם לא שיתף פעולה עם גורמי הטיפול באשר למניעי נשיאת הנשק. **מדיניות הענישה הנוהגת:** בית המשפט סקר פסיקה רחבה בנוגע לענישת עבירות נשק, תוך הדגשת מגמת ההחמרה. הוצגו מקרים בהם הוטלו עונשי מאסר בפועל לתקופות משמעותיות, גם במקרים של נאשמים צעירים וללא עבר פלילי (לדוגמה: ע"פ 5602/22 - 28 חודשי מאסר, ע"פ 8617/23 - 40 חודשי מאסר, ע"פ 5856/22 - 28 חודשי מאסר, ע"פ 2141/21 - 20 חודשי מאסר, ע"פ 1658/22 - 26 חודשי מאסר). בית המשפט אף התייחס למקרים שהוצגו על ידי ההגנה, בהם נדונו עונשים מתונים יותר (13-14 חודשי מאסר, 16 חודשי מאסר). **קביעת מתחם עונש:** בהתחשב בחומרת העבירה (נשיאת נשק טעון, בריחה משוטרים), במידת הפגיעה בערכים המוגנים, ובמדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית המשפט מתחם ענישה הנע בין 22 ל-45 חודשי מאסר. **גזירת העונש המתאים:** בית המשפט גזר על הנאשם עונש של 22 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו). עונש זה ממוקם בתחתית המתחם שנקבע. בית המשפט לקח בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם, היעדר עברו הפלילי, ומאמציו לנהל אורח חיים תקין למרות קשייו. עם זאת, ציין כי הנאשם הציג עמדה מטשטשת, והתקשה להסביר את מניעיו, ולכן לא ראה מקום לסטייה מטעמי שיקום. בנוסף, הוטלו על הנאשם: * מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, שלא יעבור עבירת נשק תוך 3 שנים מיום שחרורו. * קנס בסך 3,000 ₪ (או 40 ימי מאסר), אשר ישולם בשלושה תשלומים. **הוראות נוספות:** הנאשם יתייצב לריצוי מאסרו בתאריך מסוים. הנשק והתחמושת יושמדו. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. **החידוש המשפטי:** במקרה זה, בית המשפט מיישם באופן קפדני את מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נשק, ומדגיש את חומרת הנשיאה של נשק טעון ובריחה משוטרים כגורמים המעלים את חומרת העבירה. למרות שהנאשם הציג קשיים אישיותיים וקוגניטיביים, וכן היעדר עבר פלילי, בית המשפט בחר להציב אותו בתחתית המתחם שנקבע, תוך שהוא מבהיר כי אין בכך משום סטייה מטעמי שיקום, אלא התחשבות במכלול הטיעונים, אך ללא זלזול בחומרת העבירה ובאינטרס הציבורי. ההתייחסות לטענת האכיפה הבררנית מהווה גם היא דוגמה ליישום כללי המשפט הפלילי, לפיהם החלטת התביעה נשענת על ראיות.