ע"א 31/79

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך על חלקת אדמה ברמת גן, שיועדה במקור לשמורת טבע, שהועברה למועצה המקומית בשנת 1943 לצרכי ציבור. הנושא התעורר כאשר עיריית רמת גן, שנים לאחר מכן, שינתה את ייעודו של חלק מקרקע זו לשימוש מסחרי, ומכרה אותו לחברות פרטיות שהקימו את הבורסה ליהלומים במקום. בעלי הקרקע המקורית, שהעבירו חלק ניכר למועצה, טענו כי הם זכאים לקבל בחזרה את הקרקע שנמכרה או לקבל פיצויים, בהתבסס על סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. סעיפים אלה מספקים הגנות לבעלי קרקעות שרכושם מופקע לצורכי ציבור, ומאפשרות להם לתבוע בחזרה את אדמתם או לבקש פיצויים במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. עם זאת, בית המשפט העליון פסק נגד המערערים, וקבע כי תביעתם אינה חוסה תחת סעיפי החוק הרלוונטיים. השאלה המכרעת הייתה האם הקרקע נרכשה בהסכם או הופקעת, כפי שהחוק מחייב לצורך תחולתם של סעיפים 195 ו-196. בית המשפט קבע, כי הקרקע המדוברת הועברה למועצה המקומית בהסכם וולונטרי, גם אם הדבר הושפע מסמכותה של המועצה להפקיע חלק מהקרקע. יתר על כן, מרכיבי המפתח של ההסכם קדמו לביצוע התכנית הרלוונטית, כך שלא ניתן היה לקיים את דרישות סעיף 195. פרשנותו המילולית של החוק, טען בית המשפט, עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק שעמדה מאחוריו, שלא לתגמל בעלי קרקעות שנפרדו מאדמתם מרצונם ולאחר מכן חשו חוסר שביעות רצון מהתוצאה. הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם הוצאות למשיבים.