רע"א 2561/12

תקציר

השאלה המרכזית לגבי עיתוי הערעור נובעת מהעמימות סביב המועד הרשמי של פסק הבוררות. בית משפט קמא קבע את 12.5.2011 כמועד מתן פסק הבוררות, אך המערערת חלקה על כך וטענה כי הליך הבוררות הסתיים רק ביום 4.7.2011, עם החלטת הבורר השני. טענתה העיקרית של המערערת היא כי פסק הבוררות מחודש מאי לא היה פסק סופי, שכן הוא נעדר את הבהירות והתפעוליות הנדרשות מפסק בוררות, והותיר מקום למחלוקות פרשניות. משכך, סברה המערערת כי טרם ניתן פסק הבוררות שסיים את ההליך, והערעור, שהוגש ביום 21.7.2011, הוגש במועד. סופיותו של פסק דין או פסק נקבעה על פי מהותו, ולא על פי התוויות שהוקצו לו. במקרה זה, החלטת הבורר מיום 12.5.2011 לא היוותה פסק בוררות סופי משום שלא כללה פרטים ספציפיים או הנחיות לתהליכים החשבונאיים המעורבים. תחת זאת, היא דרשה פרשנות והבהרה נוספות, שניתנו בהחלטתו המאוחרת יותר של הבורר מיום 4.7.2011. החלטה מאוחרת זו אישרה את ביצוען התקין של הוראות פסק הבוררות הקודם, ובכך הפכה אותו לבר ביצוע ואכיפה. לפיכך, בית המשפט קובע כי פסק הבוררות ניתן ביום 4.7.2011, כך שהערעור הוגש בתוך פרק הזמן שנקבע. לפיכך, הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.2.2012 מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים. בנוסף, יישאו המשיבים, משרד ומורן, בהוצאות המשפט של המערערת, בסך של 20,000 ₪.