סע"ש 50719-02-19

תקציר

התובע, עובד, תבע את הנתבע, מעסיקו, בגין טענות שונות הקשורות לעבודה, לרבות פיטורים שלא כדין, תלושי שכר פיקטיביים, תשלום חסר של שכר ואי מסירת הודעות נדרשות. הנתבעים אף תבעו תביעה נגדית בגין קיזוז שונה. בית הדין מצא כי חוק הודעה מוקדמת לעובד, המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי מתן הודעה, אינו חל על עניינו של התובע כפי שהחל לאחר כניסת החוק לתוקף. עם זאת, בית המשפט קבע כי הנתבעים לא מסרו את ההודעה הנדרשת, והעביר את נטל ההוכחה אליהם. בית המשפט דחה את בקשת התובעת להסיר את מסך ההתאגדות של הנתבעים 2 ו-3, בעלי המניות של החברה המעסיקה, שכן לא מדובר במקרה חריג המצדיק פעולה כזו. אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד לא נוצלה לרעה כדי להתחמק מתשלומים, והמחלוקת העיקרית נבעה מניתוק יחסי העבודה. בית הדין מצא כי הנתבעת הוציאה תלושי שכר פיקטיביים ולא ציינה את מספר שעות העבודה ופרטים נוספים. מאחר והליקויים נמשכו, קיבל בית המשפט את התביעה והורה לנתבעת לשלם פיצוי בסך 5,000 ₪. בית המשפט גם הסכים עם התובע כי שכרו ירד מתחת לשכר המינימום והורה לנתבעת לשלם הפרשים בסך 5,480 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעת הפרשי דמי הבראה בסך 1,877 ₪, שכן הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי קיזזה סכום זה כנגד דמי הודעה מוקדמת, והיא לא פעלה בזמן אמת. באשר לפדיון ימי חופשה, קבע בית המשפט כי הנתבע פדה את ימי החופשה של התובע מבלי שיצא בפועל לחופשה והורה לנתבעת לשלם 7,079 ₪ עבור יתרת פדיון החופשה השנתית. תביעתו של התובע לפיטורים שלא כדין נדחתה, שכן בית הדין מצא כי הוא התפטר במפתיע ללא הודעה מוקדמת בשל חוסר שביעות רצונו מהאוטובוס שסופק לעבודתו. מכתב הפיטורים שהציגה התובעת התפרש כפיטורים בהסכמה או כהשלמה עם התפטרות. גרסאותיו המתפתחות של התובע בדבר קבלת המכתב ואי הוכחתו כי פוטר הביאו את בית המשפט להעדיף את גרסת הנתבע לאירועים. גם התביעה לפיצויי פיטורים נדחתה מאחר שבית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח כי פוטר. בית הדין מצא כי הצדדים החליטו במשותף לסיים את יחסי העבודה, ולכן התובעת לא הייתה זכאית להודעה מוקדמת חלופית. עם זאת, בית המשפט לא הורה על ניכוי רטרואקטיבי של דמי ההודעה, שכן הנתבע יכול היה לנכות אותם בזמן אמת. תביעות הנתבעת לקיזוזים, לרבות דמי מחלה בגין חודש ספטמבר 2019, התנהגות שרירותית והודעה מוקדמת, נדחו כולן. התנהלות הנתבע בתשלום לתובע העידה על הסכמתם, ואין לחייב את התובע פעמיים בגין אותו עניין. לסיכום, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעת סכומים ספציפיים בגין ליקויים בתלושי שכר, הפרשי שכר, הפרשי דמי הבראה והפרשי פדיון חופשה, והכל בהפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות.