עת"מ 25494-11-09

תקציר

העירייה ביקשה לדחות את העתירה בעילה של שיהוי ואי מיצוי הליכים. לטענתם, היה על העותר להגיש ערר לוועדת הערר, ומשלא עשה כן, יש לדחות את העתירה. בית המשפט נעתר וקבע כי העתירה אכן סבלה משיהוי קיצוני – העותר קיבל דרישות תשלום מרובות אך פנה לבית המשפט רק כעבור שנים ללא סיבה מוצדקת. יתר על כן, העותר עקף את ועדת הערר, שהיא הפרוצדורה המשפטית הקבועה לעניינים אלה. לפיכך, העתירה נדחתה מטעמים פרוצדורליים אלה. עם זאת, בית המשפט דן גם לגופו של עניין. העותר טען כי פרע את מלוא חובו בארנונה בשנת 2003, אך בית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענה זו. הרישומים הצביעו על קיומו של החוב, והעותר לא המציא כל תיעוד לסתור זאת. בית המשפט דחה גם את טענת העותר כי החוב התיישן, והסביר כי תקופת ההתיישנות היא תביעה פרוצדורלית שלא ניתן להשתמש בה באופן פוגעני אלא רק כהגנה. מאחר שהעירייה פתחה בהליכי גבייה מנהליים, טענת ההתיישנות אינה תקפה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת העותרת כי הליכי גבייה מנהליים אינם ראויים כאשר קיימת מחלוקת על החוב, תוך שהוא מצטט פסק דין של בית המשפט העליון שאישר הליכים כאלה בנסיבות מסוימות. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לדחות את עתירת העותר לגופה, שכן הוא לא הוכיח את טענותיו. לפיכך, העתירה נדחתה, והעותרת הייתה פטורה מתשלום ריבית על החוב, לאור החלטת מינהל הארנונה.