עמ"ת 48165-12-20

תקציר

המערער הואשם בכך שאיים על גרושתו, המתלוננת. על פי כתב האישום, המערער איים להרוג את המתלוננת בביתה בנוכחות בנותיהן. האירוע הוביל את המתלוננת לצעוק לבנות להזעיק משטרה, ולאחר מכן נמלט המערער מהמקום. מתיק החקירה עולה כי אין זו התלונה הראשונה שמעלה גרושתו נגד המערער. היא הצהירה בעבר כי המערער היה אובססיבי כלפיה וכי היא פחדה ממנו. עדותה של הבת והראיות ממרכז הבקרה תומכות שתיהן בגרסתה של המתלוננת לאירועים. על יסוד ראיות אלה, סבור בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה המצביעה על כך שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו. בהתחשב באופי העבירה, עילות המעצר הן סטטוטוריות. על בית המשפט לבחון את המסוכנות הנשקפת מהמערער, בהתחשב בהתנהגותו כלפי גרושתו. במקרים של אלימות במשפחה, עוצמת המסוכנות אינה נקבעת אך ורק על פי רמת האלימות הפיזית. חזקת המסוכנות נתמכת גם בהתמכרותו של המערער לסמים, תיקים תלויים ועומדים וכתבי אישום נגדו, וכן בהפרתו את צווי בית המשפט. גורמים אלה מצביעים על חוסר אמון ביכולתו של המערער לעמוד בכל התנאים שקבע בית המשפט ולהוות סיכון למתלונן ולציבור. בית המשפט מכיר בכך שמקרה זה אינו פשוט, וקיימת אפשרות לבחון חלופה למעצר. עם זאת, המלצתו השלילית של שירות המבחן, יחד עם התנהגותו הבלתי צפויה של המערער בשל התמכרותו לסמים, משמעה כי אין מקום לסטות מהחלטת בית משפט קמא לעצור את המערער עד תום ההליכים. דאגתו העיקרית של בית המשפט היא לשלום המתלונן והציבור, הגובר על האינטרס להסתמך על עמידתו של המערער באמצעים חלופיים כלשהם. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער יישאר במעצר עד תום ההליכים.