בר"מ 7030/23

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט נעם סולברג, עוסק בתחולתו של הסדר הגבלת העונש במקרים של שחרור מותנה ממאסר. הערעור מערער על החלטת ועדת השחרורים לבטל את שחרורו של המערער בדיעבד, לאחר ביצוע עבירה נוספת בתקופת המבחן. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם ההחלטה לשחרר אסיר על תנאי מהווה "הפסקת ביצוע" של העונש, ובכך גוררת את תקופת התיישנות העונש לפי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט מגיע למסקנה כי יש לראות בהחלטה על שחרור על תנאי "הפסקת ביצוע" של גזר הדין. זאת, בעיקר על פרשנות לשונם ותכליתם של החוקים הרלוונטיים, ועל העיקרון האוסר על כפל ענישה. מאחר שחלפו למעלה מ-20 שנה מאז שחרורו של המבקש על תנאי, העונש שנגזר עליו לפני השחרור המותנה התיישן, וההחלטה לבטל את השחרור בדיעבד אינה יכולה לעמוד. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את טענת המשיב כי חוק שחרור מותנה קובע תקופת התיישנות ייחודית ומקיפה לביטול שחרור מותנה, ואינו מוצא לכך תימוכין בחוק. פסק דינו של השופט סולברג מדגיש כי תקופת ההתיישנות על עונשים משרתת תכליות חשובות, ובהן שכחה ומחילה, וכי יש להתחשב בזכויותיהם של אסירים בעלי רישיונות. למרות שהתוצאה עשויה להיראות לא נוחה בהתחשב בחומרת העבירות של המבקש, בית המשפט מדגיש כי יש לשמור על עקרונות יסוד של המשפט הפלילי, גם במקרים כאלה. משכך, הערעור מתקבל, והחלטת ועדת השחרורים לבטל בדיעבד את שחרורו של המבקש מתבטלת.