ת"א 26925-02-15

תקציר

התובעת, בארות הילה בע"מ, התכוונה להקים פרויקט תיירותי ייחודי בכניסה הצפונית לבאר שבע. לשם כך חתמה ביולי 2006 על הסכם הרשאה תכנוני עם רשות מקרקעי ישראל, שהתיר לה לתכנן פרויקט תיירותי על קרקע בשטח של 130 דונם. ההסכם היה בתוקף לשלוש שנים ומטרתו הייתה לקבל אישור לפטור את הקרקע מהליכי מכרז ולהקצותה לתובעת לצורך הקמת הפרויקט, בכפוף לתנאים מסוימים, לרבות התאמת הפרויקט לתכנון העירוני של האזור והגדרת מגרשים נפרדים למטרות תיירות ומסחר. התובעת לא הגישה תכנית בניה שעמדה בתנאי ההרשאה, ותוקף היתר התכנון פקע. לאחר מכן הגיש התובע פרוגרמה מעודכנת וביקש להאריך את היתר התכנון. משרד התיירות תמך בבקשה, אך רשות מקרקעי ישראל התנגדה לה והבקשה לא אושרה. לאחר מכן פנתה התובעת לבית המשפט, בטענה כי רשויות המדינה, ובעיקר רשות מקרקעי ישראל, סיכלו את קידום הפרויקט בחוסר תום לב ובניגוד להסכם האישור, וביקשה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. בית המשפט קבע כי התובעת לא עברה את המשוכה הראייתית הנדרשת על פי הדין האזרחי להוכחת טענתה, ולהיפך, נמצא כי התובעת לא הגישה תכנית בניה העומדת בתנאי ההרשאה. התנגדות רשויות התכנון לאישור התכנית ולקידום הפרויקט הייתה אפוא סבירה. בנוסף, התרשם בית המשפט מחוסר תום הלב של התובעת באי הגשת תכנית העומדת בתנאי ההרשאה ובתוך תקופת ההרשאה, וכן מפעילותה להגשת התכנית לדיון בוועדות התכנון והבניה, בניגוד לתנאי ההרשאה ולנהלי רשויות התכנון. בית המשפט קבע כי המדינה לא הפרה את התחייבויותיה החוזיות והשלטוניות כלפי התובע וכי אין להטיל עליה אחריות לכישלון הפרויקט. לפיכך, נדחתה תביעת הפיצויים, והתובע חויב בתשלום שכר טרחת הנתבע.