בש"פ 4891/10

תקציר

שני ערעורים הוגשו על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לשחרר את המערער למעצר בית. בערר הראשון, בע"א 4891/10, שהוגש על ידי המשיב, נטען כי צו השחרור לא הקל במידה מספקת על המסוכנות הנשקפת מהמערער, וכי תנאי השחרור אינם מצדיקים את שחרורו נוכח חומרת האישומים נגדו. בערעור השני, בע"א 4892/10, שהגיש המערער, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמצא ראיות מספיקות הקושרות אותו לעבירות. לאחר בחינת חומר הראיות והחלטות בית המשפט המחוזי, קבע השופט כי קיימות די ראיות לכאורה, לרבות עדותו של סוכן וזיהוי מסדר זיהוי, כדי להצדיק את השארת המערער במעצר. השופט הדגיש כי תכלית בחינת ראיות לכאורה אינה להעריך את מהימנות הדברים או את משקלן של הראיות, שייקבעו במהלך המשפט. באשר לבקשה לחלופת מעצר, ציין השופט כי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לבית המשפט להורות על שחרור אם ניתן להטיל עליו תנאים מגבילים פחותים ממעצר. עם זאת, במקרה זה, נוכח חזקת המסוכנות הנובעת מהאישום בסחר בסמים, היעדר נסיבות חריגות והיעדר המלצה פוזיטיבית של שירות המבחן, קבע השופט כי שחרורו של המערער אינו מוצדק. משכך, קיבלה השופטת את ערעורו של המשיב בע"א 4891/10 ודחתה את ערעורו של המערער בע"א 4892/10, תוך שהיא מבטלת את צו השחרור של בית המשפט המחוזי וקובעת כי יש להותיר את המערער במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.