ע"מ 153/05

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בתי המשפט בישראל ביחס להסכם גירושין שקיבל תוקף של בית דין רבני. במקרה זה, האב הסכים לשלם מזונות חודשיים בסך 4000 ₪ לבנו הקטין במסגרת הסדר הגירושין עם אמו של הבן. בהמשך ניסה האב להפחית את דמי המזונות בבית הדין הרבני, אך נתקל בהתנגדות בנו, שטען כי אינו מסכים שהעניין יידון בבית המשפט ואינו צד להליך הראשוני. כתוצאה מכך, דחה בית הדין הרבני את התביעה, מה שהוביל את האב להגיש בקשה להפחתת מזונות בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה דחה אף הוא את התביעה, בקובעו כי אין הוא מוסמך מעשית לשמוע את טענות האב וכי נושא מזונות הילדים מעולם לא עמד לפניו. האב ערער על החלטה זו. פסק הדין מכיר בזכותם של שלושת הצדדים המעורבים בהסכם המזונות – האב, האם והבן הקטין – לעתור לשינוי סכום המזונות. עם זאת, היא מדגישה כי בשל הווטו של הבן, בית הדין הרבני אינו פורום מתאים במקרה זה. פסק הדין מותח ביקורת על המצב שנוצר בעקבות החלטת בית משפט קמא, בו לאב יש זכות אך אין דרך משפטית לממש אותה, מה שהופך את הזכות לחסרת משמעות. היא מגיעה למסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה הוא המקום המתאים לדון בתביעת האב ומקבלת את ערעורו. ההחלטה לדון לגופו של עניין מתבססת על תקדימים משפטיים, דינים רלוונטיים ושיקולי צדק והדדיות בין הצדדים. יש לציין כי הסכמת הבן אינה נדרשת כדי שבית המשפט לענייני משפחה יבסס את סמכותו, שלא כמו במקרה של בית הדין הרבני. פסק הדין מורה לבית המשפט קמא לשקול מחדש את התביעה לגופה ומחליט כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.