בג"צ 6312/10

תקציר

העתירה התייחסה לשתי קבוצות של שוהים בלתי חוקיים לישראל: אלה הממתינים להחלטה בבקשות מקלט ואלה הזכאים להגנה קולקטיבית מפני גירוש. העתירה העלתה סוגיות הנוגעות לאכיפת איסור העסקה על קבוצות אלה. העתירה התמקדה בהחלטת ממשלה מס' 2104, שתכננה אכיפה נגד מעסיקים של שוהים בלתי חוקיים אך התעכבה והפכה ללא רלוונטית. החלטת ממשלה שהתקבלה לאחר מכן קשרה את האכיפה לפתיחת מתקן כליאה למסתננים ממצרים, שצפויה להתרחש שישה חודשים לאחר ההחלטה. המדינה התחייבה שלא לאכוף עד 30 יום לאחר הפעלת המרכז והבטיחה עדכונים לעותרים. לפיכך, העתירה הוגדרה כמוקדמת מדי, ואפשרה לעותרים לערער על פעולות אכיפה כאשר הן כבר אינן תיאורטיות. בית המשפט דחה טענות כלליות לזכותם של מבקשי מקלט ושל מי שנמצאים תחת הגנה קולקטיבית לעבוד בישראל, ציין שיפורים בטיפול בבקשות מקלט והבהיר כי המדינה אינה פועלת נגד מעסיקיהם של הממתינים לטיפול פרטני בבקשות. מאמצי המדינה למצוא "מדינות יעד" עבור יוצאי אריתריאה וסודאן זכו להכרה. בית המשפט, המאזן בין רגישות לרקע של מהגרים לבין מניעת הגירת עבודה, מצא את עמדת המדינה בדבר אי מתן היתרי עבודה ראויה, ואיפשר לעותרים לערער מחדש אם הנסיבות משתנות. העתירה נדחתה ללא הוצאות.