ע"פ 223/88

תקציר

עניינו של המערער, בעל עסק שהורשע במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בשל נוהגו "לגלגל חובות" לצורך ניהול חובותיו העסקיות. הוא הורשע תחילה משום שלא סיפק מוצרים לאחר שקיבל תשלומים מלקוחות, לכאורה בידיעה שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו בשל לחץ כלכלי. בית המשפט העליון הכיר בכך שבעוד שכשל עסקי לבדו אינו מוכיח כוונת מרמה, כוונתו של המערער בעת ביצוע העסקאות הייתה מכרעת. בית המשפט בחן האם המערער ידע שאין ביכולתו לספק את הסחורה ובכל זאת קיבל תשלומים. שיטתה של המערערת הייתה שימוש בכספים מלקוחות חדשים לצורך מילוי הזמנות ללקוחות קודמים, דבר שאינו תרמית מטבעו אלא אם ברור שבעל העסק יודע שאין ביכולתו לעמוד בהתחייבויותיו. בית המשפט שקל את הראיות ואת עיתוי העסקאות כדי לברר אם הייתה כוונה פלילית, במיוחד כשהוא מתמקד בצווים שנעשו ממש לפני סגירת החנות. בסופו של דבר נמצא כי המערער חצה את הגבול לעבירה פלילית בעסקאות ספציפיות שנעשו בסמוך למועד הסגירה, דבר המצביע על כך שככל הנראה ידע שלא יוכל לספק. כתוצאה מכך, בעוד הרשעתו של המערער אושרה באופן חלקי, עונשו הופחת בשל היעדר כוונה בעסקאות קודמות. פסק הדין הבחין בין ניהול כושל לבין כוונת מרמה, והדגיש את אמונתו וציפיותיו של המערער בתוך חוסר יציבות פיננסית.