ע"א 6181/99

תקציר

פניות מאוחדות אלו נובעות מאירוע טרגי בו שי חטיב, שנחלץ לעזרתו של ילד טובע בן 8, הטביע את עצמו למרבה הצער. הערעורים הם על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שמצא את עיריית נתניה, מדינת ישראל ומר חטיב אחראים ביחד ולחוד למותו. עובדות המפתח אינן שנויות במחלוקת. האירוע התרחש בחוף הרצל בנתניה, כשבועיים לפני פתיחתה הרשמית של עונת הרחצה, כאשר חטיב, שהיה בעל יכולת שחייה מועטה, טבע למוות בניסיון להציל את הילד. בית משפט קמא חילק את האחריות שווה בשווה בין העירייה, המדינה והמנוח. היא פסקה למשיבים פיצויים, לרבות פיצויים בגין כאב וסבל, קיצור תוחלת החיים ואובדן מזונות. הן העירייה והן המדינה ערערו על קביעת האחריות וגובה הנזק. המשיבים ערערו בערעור נגדי וטענו כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע כי מר חטיב התרשל באופן תורם והיה עליו להטיל אחריות מלאה על המערערים. בית המשפט העליון דן לראשונה באחריותה של עיריית נתניה. היא הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי העירייה הפרה את חובתה החקוקה להציב שלטים האוסרים רחצה בחוף הרצל, שהיה בתחום שיפוטה וידוע כמסוכן. החובה להציב שלטים כאלה חלה בכל ימות השנה, ולא רק בעונת הרחצה, והימנעותה של העירייה מכך הייתה למעשה הסיבה לטביעתו של חטיב. הפרת חובה חקוקה זו, יחד עם הקשר הסיבתי לאירוע, ביססו את אחריותה הנזיקית של העירייה. בהתייחסו לחבות המדינה, ציין בית המשפט כי למפקח הרחצה שיקול דעת רחב בהפעלת סמכות הפיקוח שלו על הרשויות המקומיות. עם זאת, שיקול דעת זה לא פטר את המדינה מאחריות לרשלנות. בית המשפט מצא כי רשלנותו הפושעת של המפקח באי מילוי תפקידו המפקח עולה כדי הפרת חובת הזהירות המוטלת על באי חוף כמו חטיב. טענת המדינה כי מדובר בפעילות שלטונית הכרוכה בשיקול דעת רחב, ועל כן יש לפטור אותה מאחריות, נדחתה. בית המשפט הבחין מקרה זה מתקדימים קודמים בנימוק שמדובר בחוסר מעש של הממונה ואי קביעת תקני בטיחות, שהביאו לסיכון צפוי לפגיעה באזרחים. באשר לשאלת האשם התורם, הסכים בית המשפט העליון עם המשיבים כי התנהגותם הייתה סבירה ולא ניתקה את הקשר הסיבתי בין מחדלי המערערים לבין הטביעה. בית המשפט קיבל את הערעור בנקודה זו וקבע כי התנהלותו של חטיב בניסיון להציל את הילד לא הייתה רשלנית, במיוחד לאור יכולות השחייה המוגבלות שלו. לחילופין, גם אם נפל פגם כלשהו מצדו, העירייה והמדינה היו האשמים המכריעים. בסוגיית הפיצויים התאים בית המשפט את הסכומים שנפסקו על ידי בית משפט קמא, הגדיל את הפיצוי בגין כאב וסבל וקצר את תוחלת החיים ל-150,000 ₪. עוד הובהר כי המשיבים אינם זכאים לניכוי תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, שכן המנוח לא נפגע באירוע עבודה. ערעורם הנגדי של המשיבים בנקודה זו התקבל. עם זאת, תביעתם לפיצוי מטעם המוטבים בגין הוצאות החיפוש אחר הגופה נדחתה מחוסר ראיות. לסיכום, בית המשפט העליון מצא את העירייה והמדינה אחראיות ביחד ולחוד למלוא סכום הפיצויים שנפסקו למשיבים. אלה כללו 150,000 ש"ח עבור כאב וסבל, קיצור תוחלת החיים והוצאות קבורה, וכן אובדן תמיכה. פסק דינו של בית משפט השלום שונה בהתאם, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו בשתי הערכאות, לצד 20,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין למשיבים.