עב"ל 386/99

תקציר

בית הדין הארצי לעבודה דחה את תביעתה של המערערת לקצבת זקנה, וקבע כי לא הייתה "תושבת ישראל" בעת תביעתה, דרישה לפי חוק הביטוח הלאומי. בית המשפט הדגיש כי להיות תושב כרוך הן בכוונה סובייקטיבית והן בזיקה אובייקטיבית לישראל. למרות בעלותה של המערערת על דירה בישראל, מגוריה והעסקתה בחו"ל משנת 1987, תשלום דמי ביטוח בגרמניה וביקורים מוגבלים בישראל העידו על ניתוק מהותי מהארץ. בית המשפט ציין כי עצם הביקור או הבעלות על נכס בישראל אינה מהווה תושבות. טענת המערערת כי נאלצה לעבוד בחו"ל בשל היעדר אפשרויות תעסוקה בישראל לא קבעה תושבות, שכן היא עבדה אצל מעסיק זר ולא שילמה דמי ביטוח ישראליים. קשריה של המערערת, כגון חשבון בנק ומשפחה בישראל, לא הספיקו כדי לסתור את הראיות בדבר חייה המבוססים בחו"ל. בנוסף, למרות הוויכוח המתמשך על הרחבת הזכאות לפנסיה לתושבים לשעבר ותיקים, המערערת לא עמדה בתקופות האכשרה המוצעות ולא בוצעו שינויי חקיקה. משכך, המערערת לא הייתה זכאית לפנסיה. בית המשפט הכיר בזכותה לפנסיה עתידית אם מעמדה ישתנה, אך דחה את הערעור בהקשרו הנוכחי מבלי להורות על הוצאות.