ת"א 1461/00

תקציר

המשיב, אזרח לבנוני, נתפס והוחזק במעצר מנהלי בישראל במשך שמונה שנים בחשד למעורבות בלכידת נווט ישראלי. הוא שוחרר בשנת 2004 במסגרת עסקת חילופי שבויים ושב ללבנון, שם הצטרף לחזבאללה. הוא הגיש תביעת נזיקין נגד ישראל בטענה לעינויים קשים במהלך חקירתו. בישראל הכחישו את הטענות. טרם שחרורו של המשיב נשמעה עדותו המקדמית. לאחר מכן הגישה ישראל בקשה לדחות את התביעה, בטענה כי חזרתו של המשיב ללבנון וחברותו בחיזבאללה אינן מאפשרות לברר את הטענה ואינן מאפשרות להעביר לו כספים אם ינצח, לפי פקודת המסחר עם האויב. עוד טענה ישראל כי התביעה מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט והוגשה בחוסר תום לב. המשיב טען כי הבקשה נדחתה וכי כזכות אדם, לא ניתן לבטל את זכות הערעור לערכאות משפטיות ללא דין ספציפי. בית המשפט קבע כי החוק הישראלי אינו מונע מאויבים גישה לערכאות, ופקודת המסחר עם האויב רק מעכבת את העברת הכספים לתושבי האויב. נמצא כי המשיב, איש חיזבאללה, הוא אויב ישראל. עם זאת, היא דחתה את הבקשה וציינה את היעדר תקדים משפטי ואת זכותו של המשיב לתבוע בגין עינויים לכאורה, המהווים הפרה של זכויות האדם שלו. בית המשפט הדגיש כי מניעת גישתו תשלול ממנו למעשה את זכויותיו ותערער את שלטון החוק. עוד נקבע כי פקודת המסחר עם האויב מגינה במידה מספקת מפני סיוע לאויב וכי דחיית התביעה תפגע בתדמיתה של ישראל. השופט קבע כי יש לשמוע את טענת המשיב, אך אם תצליח, הכספים יטופלו בהתאם לפקודה. ההחלטה איזנה בין הצורך להגן על זכויות האדם לבין האינטרס הציבורי, להבטיח משפט הוגן תוך מניעת סיוע לאויב.