ת"פ 9061-05-18

תקציר

הנאשם הורשע באישומים נגדו, וכעת יש לגזור את דינו. השופט מדגיש כי רק המעשים המפורטים בכתב האישום יכולים להיחשב לצורך גזר הדין וכי גזר דינו של בית המשפט המחוזי משמש בסיס לקביעת העונשים. השאלה המרכזית היא עד כמה הרשעתו של הנאשם באישומים השלישי והרביעי משפיעה על גזר דינו. השופט קובע כי העבירות מהוות אירועים נפרדים ולכן יקבע מתחם ענישה הולם נפרד לכל אירוע. באישום השלישי נקבע מתחם הענישה ההולם מאסר על תנאי ועבודות שירות עד 12 חודשי מאסר, ואילו באישום הרביעי מדובר במאסר מותנה או מספר חודשי מאסר שניתן לריצוי בעבודות שירות. בקביעת אזורי הענישה הראויים בוחן השופט את הערכים החברתיים הנפגעים מהעבירות, את מידת הפגיעה בערכים אלה, את מדיניות הענישה הרווחת ואת הנסיבות הקשורות לביצוע העבירות. באישום השלישי קובע השופט כי מעשיו של הנאשם פגעו בביטחונו, באוטונומיה שלו ובתחושת החירות שלו, וכי היה פער כוחות ומעמד משמעותי בין הנאשם לקורבן. השופט מביא בחשבון גם את התכנון שקדם לעבירה, את הנזק שגרמה העבירה ואת הסיבות שהובילו את הנאשם לבצע אותה. חומרת המעשים נשקלת אף היא, כאשר השופט מדגיש את כיעורו וקלות דעתו של המעשה המכוון, הראוי לגינוי ולעונש. עם זאת, השופט מציין כי המעשים אינם נופלים בטווח החומרה הגבוה יותר. לגבי האישום הרביעי קובע השופט כי מידת הפגיעה בערכים מוגנים, אף שהיא מהותית, אינה בקצה העליון. כמו כן נבחנת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות, לצד הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, שלא היו כרוכות בהיכרות מוקדמת או ניצול לרעה של כוח. לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, השופט מחליט כי העונש ההולם לאישום השלישי הוא שמונה חודשי מאסר, אותם ניתן להגיש כעבודות שירות, לצד מאסר מותנה ופיצוי כספי לנפגע. בגין האישום הרביעי, העונש הוא מאסר על תנאי. לאחר מכן בוחן השופט את היחס בין העונשים הללו ומגיע למסקנה כי חפיפה מוחלטת אינה ראויה; במקום זאת, יש לצבור את רוב המשפטים. בסופו של דבר, נגזרו על הנאשם 11 חודשי מאסר, לצד מאסר על תנאי ופיצוי כספי לקורבנות. השופט גם מוציא צו עיכוב יציאה מהארץ ומחייב את הנאשם לחתום על התחייבות עצמית.