ע"פ 3582/22

תקציר

בתיק מורכב ומאתגר זה, מתמודד בית המשפט עם ההבחנה בטיפול בעבירות המבוצעות על ידי קטינים לעומת בגירים, תוך שימת דגש מיוחד על ההיבט הטיפולי-שיקומי. המתח המרכזי טמון באיזון בין השיקום לחומרת העבירות, ובפרט עבירות המין הגורמות נזק נפשי עמוק לקורבנות. בעניינו של המערער מס' 1, בית המשפט מכיר במאמצי השיקום, אך מוצא כי חומרתן ואופיין החוזר ונשנה של עבירותיו, שבוצעו בהיותו בן 17-15, מצדיקות המשך עונש מאסר. למרות מעמדו הקטין באותה עת, פשעיו נגד קורבנות צעירים משמעותית מחייבים החלטה זו, אם כי בית המשפט מקווה שהמאסר לא יפגע באופן בלתי הפיך בשיקומו, שכן טיפולים יהיו זמינים במהלך ריצוי עונשו ולאחריו. מנגד, ערעורו של המערער מס' 2 מתקבל על יסוד גורמים מקלים, לרבות גילו הצעיר (13.5-15.5) בעת ביצוע העבירות והתקדמות משמעותית בטיפול. בית המשפט שוקל את ההשפעה המזיקה הפוטנציאלית שעלולה להיות למאסר על שיקומו, שהוא גם אינטרס ציבורי, ובוחר בעונש של תשעה חודשי עבודות שירות, המותנה בהתאמה. כך, בעוד עונש המאסר שנגזר על המערער מס' 1 נשמר, זוכה המערער מס' 2 להתאמת העונש המשקפת דגש חזק יותר על שיקום. ההחלטה התקבלה בהסכמה קולקטיבית של השופטים, כאשר פסק דינה של השופטת ברק-ארז ב-12 בינואר 2023 סיכם את פסקי הדין.