ע"א 122/83

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון נסוב סביב חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג לגבי נכסיהם המשפחתיים והעסקיים. פסק דין הרוב קבע כי חזקת השיתוף חלה, בדרך כלל בהנחה שבני זוג מתכוונים לחלוק ברכוש שנרכש במהלך נישואיהם. נפסק כי חזקה זו חלה הן על רכוש משפחתי והן על רכוש עסקי, אלא אם כן קיימות ראיות ברורות לכך. פסק הדין הבחין בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין, שהחזקה אינה חלה עליהם אלא אם הוכח אחרת, לבין נכסים שהושגו במהלך הנישואין, שבדרך כלל כפופים לשיתוף. בית המשפט אישר כי תנאים ספציפיים יכולים להכתיב שיתוף בנכסים מסוימים, ולא הנחה גורפת של בעלות משותפת. במקרה זה, בית המגורים המשפחתי נחשב בבעלות משותפת בשל מאמצים משותפים לאורך השנים. עם זאת, הנכסים שהיו בבעלות הבעל לפני הנישואין והנכסים העסקיים, שבמחלוקת, הבהירו מורכבויות סביב כוונות משותפות. התנגדותו של השופט ש' נתניהו הדגישה את נטל ההוכחה הנדרש לסתור את הנחת השיתוף, במיוחד כשמדובר בנכסים עסקיים שבהם בחינה מדוקדקת יותר של הכוונות היא חיונית. בסופו של דבר, בית המשפט אישר בעלות משותפת בבית המגורים המשפחתי והכיר בתביעת האישה למחצית מהנכסים העסקיים, תוך שימת דגש על הדינמיקה הכלכלית השזורה שנצברה במהלך מאמצי הנישואין המשותפים. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת הבעל לבעלות בלעדית בחנות הרשומה על שם האישה, והכיר בבעלותה הבלעדית על בסיס מקור הכספים וכוונותיה. ההחלטה איזנה בין השוויון בשותפות לבין זכויות הקניין של הפרט שנרכשו לפני הנישואין.