ע"א 47/62

תקציר

התיק העומד בפני בית הדין הוא הסדר גירושין שהשתבש. המערער התגרש מאשתו בבית דין רבני בשנת 1958, ושני הצדדים הסכימו על מספר הסדרים כספיים הנוגעים למזונות בתם הקטינה. המערער היה אמור לשלם למשיב 45 ל"י בחודש עבור מזונות הבת. הסכם זה אושר על ידי בית הדין הרבני. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, הגישה האישה תביעה לבית המשפט המחוזי, בבקשה להגדיל את דמי המזונות החודשיים ל-160 ל"י. המערער ערער על סמכותו של בית המשפט המחוזי בתיק, בקובעו כי רק בית דין רבני יכול לדון בתביעה. בית המשפט המחוזי התיר את תיקון התיק, והחליף את האישה (המשיב) בבתם הקטינה. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם לבית המשפט המחוזי יש סמכות לדון בתביעת מזונות קטין נגד אביו, בעקבות פסק דין של בית הדין הרבני בעניין גירושין של ההורים, שכלל פסיקה בעניין מזונות. דעת הרוב של בית המשפט, שנכתבה על ידי הנשיא אולשן, קבעה כי לבית המשפט המחוזי אכן יש סמכות לדון בתיק. אולשן פירש את סעיף 3 לחוק השיפוט של בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), המעניק לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בעניינים הנוגעים לתביעות גירושין, לרבות מזונות האישה והילדים, כך שהוא חל רק על תביעות בין בעל לאישה. על פי פסק הדין, הילדים אינם צד לתביעה זו ואינם יכולים להתערב בתביעת הגירושין לתבוע מזונות באופן ישיר. זכותם של הילדים לתבוע מזונות מאביהם נפרדת מהסכמת הוריהם או מפסק דינם. יתר על כן, חוק ההוצאה לפועל קובע כי רק נושה פסק הדין יכול לדרוש ביצוע פסק דין, ובמקרה זה האישה היא הנושה ולא הקטין. השופטים זילברג, זוסמן, ברנסון וכהן הסכימו אך הוסיפו כי לדעתם סמכות בית הדין הרבני צריכה לחול במקרה זה. השופט זילברג התייחס לפסיקותיו הקודמות במקרים דומים, וקבע כי יש לשמור על סמכותו של בית הדין הרבני. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות משפט.