ת"א 41571-07-19

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את תביעת התובעים מחמת התיישנות. התובעים, שהם בעלי דירות בבית משותף, הגישו תביעה נגד הנתבע, הבעלים של יחידת מרתף באותו בניין, בדבר הבעלות במרתף. השופט פסק לטובת הנתבע וקיבל את הטענה כי התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת התיישנות של 25 שנה. השופטת הדגישה כי טענות התובעים, שהתבססו בעיקר על דיני התכנון והבנייה, אינן יכולות להצדיק שינוי הרישום בפנקסי המקרקעין, מה גם שהתובעים חתמו על הסכמים עם הקבלן, בהם נאמר במפורש כי שטחי המרתף לא יהיו חלק מהרכוש המשותף. יתרה מכך, השופטת ציינה כי התובעים פעלו בחוסר תום לב, שכן הם רק העלו את הטענות כנגד הנתבע ולא כנגד בעל מרתף אחר בבניין. בנוסף, התקופה הארוכה שחלפה מאז הרישום ללא כל התנגדות מצד התובעים, לצד מכירת הזכויות המשנית, החלישו את עמדת התובעים. עוד ציינה השופטת כי המשיבים לא סיפקו כל הסבר סביר לשיהוי בהגשת התביעה וכי שיהוי זה, יחד עם הנזק הראייתי שגרם לנתבע, יכול היה להוות עילה נוספת לדחיית התביעה. לבסוף, השופט הורה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבע, ביחד ולחוד, בסך של 50,000 ₪, והותיר את שאלת תום הלב של התובעים ואת השלכות השיהוי בהגשת התביעה להליך העיקרי, במידת הצורך.