בג"צ 1375/06

תקציר

שירותו של העותר, רופא שיניים לשעבר בשירות קבע בצה"ל, הופסק בשנת 2000, לכאורה כתוצאה מכך שהתלונן על בעיות עיקור במרפאה בה עבד. העותר הגיש תביעה נגד המדינה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בבקשה לבטל את ההחלטה ולפצות כספית, אשר נדחתה. ערעורה הבא של העותרת לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. לאחר מכן הגיש העותר עתירה לבית המשפט העליון, בה טען כי הגיעה העת שיכריע האם לבית הדין לעבודה יש סמכות לדון בתיקים הנוגעים לפיטורי עובדי קבע בצה"ל, וכי יש להחיל את הגישה בפסיקה המרחיבה את משמעות המילה "עובד" על חיילים. המדינה טענה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעות כאלה בפסיקה, וכי לשירות הצבאי מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מעובדי מדינה אחרים. בית המשפט העליון, בדעת רוב, הסכים עם המדינה ודחה את ערעורו של העותר. בית הדין קבע, כי למרות מגמות בפסיקה ובהתפתחויות חברתיות העשויות להצדיק בחינה מחודשת של התפיסה המסורתית של השירות הצבאי, לא שוכנע כי מקרה זה מצדיק סטייה מהתקדים הקבוע לפיו אנשי קבע בצה"ל אינם עובדים לצורך סמכותו של בית הדין לעבודה. בית המשפט הדגיש את חשיבות היציבות והוודאות בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט, וכי יש לאפשר לפתרון חקיקתי הנבחן על ידי המדינה הזדמנות להידרש לסוגיה. צוין כי שינוי החוק אינו בהכרח בלתי אפשרי בעתיד. לבסוף הורה בית המשפט לעותר לשלם למדינה שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.