עת"מ 1551/09

תקציר

העותרות, חברות פרטיות שרכשו קרקעות שהוחכרו על ידי ההסתדרות בקריית אונו, עתרו להכריז על הודעת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה על כוונתה להפקיע את הקרקע כבטלה. לחילופין, הם ביקשו לראות בהודעה מעשה הפקעה המזכה אותם בפיצויים. הקרקע המדוברת, ששימשה לצורכי ציבור מאז שנות ה-50 וה-60, הייתה כפופה להודעת הפקעה משנת 1998 שבוטלה מאוחר יותר בעקבות הסכם פשרה בין ההסתדרות לעירייה. עם זאת, הודעת הביטול לא פורסמה ברשומות מסיבה לא ברורה. בשנת 2008 הוציאה הוועדה המקומית הודעת הפקעה חדשה על בסיס ההודעה משנת 1998, והקרקע נרשמה על שם העירייה. העותרים טענו כי ההודעה משנת 2008 אינה תקפה, שכן היא לא עמדה בשלבים המשפטיים הנדרשים וכי פעולות המשיבים היו בלתי סבירות. עוד טענו כי לקרקע לא היה צורך ציבורי בהפקעה וכי העירייה הכירה בביטול ההפקעה משנת 1998. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה שכן מדובר בסכסוך חוזי ולא מנהלי. זאת ועוד, הם טענו כי העותרים היו מודעים לניסיון ההפקעה הקודם בעת רכישת הקרקע וכי הסכם הפשרה משנת 1998 מעולם לא נכנס לתוקף.  בית המשפט קבע כי הודעת ההפקעה משנת 2008 אינה סבירה שכן היא התבססה על הודעת ההפקעה משנת 1998 שבוטלה. בית המשפט הדגיש כי דיני התכנון באים לאזן בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי, ובמקרה זה פעולות העירייה חרגו מהנדרש. השופט הדגיש את הצורך בפרשנות מחמירה של דיני ההפקעה בשל הפגיעה בזכות הקניין ומעמדה המגן של זכות הקניין לאחר חקיקת חוק היסוד. מאחר שהעירייה טענה לצורך ציבורי מתמשך בקרקע, קבע בית המשפט כי אם נדרשת הפקעה, על העירייה לבצע הליך חדש העומד בכל השלבים המשפטיים, לרבות מתן הזדמנות לעותרים לטעון את טענותיהם ולקבל פיצויים. לפיכך העתירה התקבלה, והעירייה חויבה לשאת בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עורכי הדין.