דב"ע נז/4 - 4

תקציר

מר אריק בר-עמי פוטר מתפקידו כמנהל כוח אדם בבית מלון, מה שגרם להסתדרות להגיש את התביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, בטענה כי המלון היה צריך לפעול לפי הליכי הפיטורים הקבועים בהסכם הקיבוצי הכללי. בית משפט קמא דחה את התביעה, בקובעו כי למלון הזכות לפטר את בר-עמי על פי תנאי חוזה העסקתו האישי. ההסתדרות ערערה על החלטה זו. הערעור התמקד בתחולת ההסכם הקיבוצי הכללי, כאשר ההסתדרות טענה כי החוזה האישי רק משלים את ההסכם הקיבוצי. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט קמא והסביר כי ההסכם הקיבוצי מתיר במפורש חוזים אישיים לעובדים בכירים וכי החוזה האישי אינו סותר אלא משלים את ההסכם הקיבוצי. בית הדין הדגיש כי כוונת הצדדים הייתה שעובדים בכירים כמו בר-עמי יישארו במסגרת ההסכם הקיבוצי מבחינת זכויות אישיות, אך יועסקו במסגרת חוזים אישיים. חוזים אישיים אלה מציעים לעובדים תנאים טובים יותר מההסכם הקיבוצי ומעניקים למלון זכויות מסוימות, כולל הזכות לפטר עובדים בהודעה מוקדמת. בית הדין הבהיר כי תנאי הפיטורים בחוזה האישי לא הציבו את בר-עמי בעמדה פחות טובה מההסכם הקיבוצי וכי ניסיונה של ההסתדרות להפעיל את מנגנון יישוב הסכסוכים נראה כחוסר תום לב, שכן בר-עמי לא היה חבר בהסתדרות במהלך עבודתו. בסופו של דבר נדחה הערעור, ובית המשפט קבע כי המלון פעל במסגרת זכויותיו בכך שפיטר את בר-עמי על סמך הסכם הסגירה וחוזה העבודה האישי.