ע"פ 392/67

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק בנאשם שהואשם בעבירה פלילית אך נמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין בשל מחלת נפש. השאלה העומדת על הפרק היא האם על בית המשפט ליתן צו אשפוז לפי סעיף 6(א) או 6(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955. הסנגור טען כי על בית המשפט ליתן צו לפי סעיף 6(ב) שכן יש לו השלכות שונות על עתידו של הנאשם. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי סעיף 6(ב) חל רק כאשר בית המשפט מוצא את הנאשם אשם בעבירה, דבר שאינו אפשרי במקרה זה, שכן הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. השופטים הסכימו כי החלטת בית המשפט המחוזי להורות על אשפוז לפי סעיף 6(א) ראויה, שכן בית המשפט אינו חייב לקבוע את אשמתו של אדם שאינו כשיר נפשית לעמוד לדין. יתר על כן, מינוי סניגור והציפייה שהנאשם יוכל להנחות אותם מרמזים על כך שהנאשם צלול, מה שאין כן כאן. לפיכך, הערעור לשינוי צו האשפוז נדחה.