בג"צ 5141/16

תקציר

פסק הדין עוסק בשתי עתירות הנוגעות להריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. בית המשפט דחה את העתירה בבג"ץ 5141/16 וקיבל חלקית את העתירה בבג"ץ 5506/16. תקנה 119 מאפשרת הוצאת צווי החרמה והריסה כדי להרתיע מפני טרור, למרות פגיעה אפשרית בבני משפחה בלתי מעורבים. הודגש כי על הצבא להשתמש בסמכות זו בזהירות, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות, הקפדה על פעולות המכוונות להרתעה ולא לענישה. בית המשפט בחן את טענות העותרים בדבר היעדר הרתעה ואפליה, ומצא כי תחולתה של תקנה 119 יעילה בהרתעה מפני פעולות טרור במהלך פעילות מוגברת. טענות נגד השימוש בו על מחבלים יהודים נדחו בשל היעדר הוכחות לאכיפה בררנית. המציאות הביטחונית מחייבת הרתעה כזו כדי למנוע פיגועים, כפי שממחישים מעשי הרצח האכזריים האחרונים. בית המשפט מצא ראיות מספיקות לכך שלנאשמים ח'אלד ומוחמד, שהודו במעורבותם בפיגועים, היו קשרי מגורים לבתי משפחותיהם המיועדים להריסה. התחשבות במעורבות המשפחה מצאה מודעות מסוימת לפעילותם של בניהם והצדיקה את ההריסה כגורם מרתיע. עם זאת, בבג"ץ 5506/16 הגביל בית המשפט את ההריסה לקומה השלישית בבניין שבו גר מוחמד, ולא לקומה הראשונה כולה, בשל היעדר זיקה ישירה למגורים, ובכך שמר על מידתיות. פסק הדין מדגיש את הצורך לדבוק בעקרונות ההרתעה והמידתיות תוך אישור חוקיותן של הריסות במקרים מסוימים מכוח תקנה 119.