עע"מ 4013/06

תקציר

פסק הדין דן במקרה של חוק חובת המכרזים, והדגיש את השלכותיו על עסקאות ממשלתיות בסחורות, נדל"ן, ביצוע עבודות או רכישת שירותים. במקור, לא הייתה חובה חוקית על המדינה לערוך מכרזים, אך החיקוק משנת 1992 הטיל דרישה זו על רשויות מנהליות שונות. עם זאת, הפטורים נקבעו בתקנות שקבע שר האוצר, בעיקר בנוגע למינהל מקרקעי ישראל. תקנה 25 מפרטת פטורים להיתרי כרייה וחציבה, שהוגבלו תחילה עד שנת 1998 ולאחר מכן תוקנו בשנת 2003 כדי לאפשר לבעלי היתרים קודמים זכויות מסוימות. הוועדה המקצועית, האחראית על בחינת בקשות הפטור, קבעה קריטריונים נוספים מעבר לאלה שבתקנה. בית המשפט בחן האם הוועדה חרגה מסמכותה כשניסחה את אמות המידה המשניות הללו והגיע למסקנה שלא. אמות המידה נקבעו כעולות בקנה אחד עם תכליות החקיקה, במטרה לאזן בין האינטרסים הציבוריים והפרטיים. בית המשפט בחן גם האם החלטת הוועדה לשלול מהמערער פטור אינה סבירה, ומצא אותה סבירה ונתונה לשיקול דעתה. זאת ועוד, נדחתה טענתה של המערערת בדבר פגיעה בזכות השימוע, שכן הותר לה להציג טיעונים נרחבים בכתב, אותם שקלה הוועדה כדין. בית המשפט קיבל את החלטת ועדת הפטור ודחה את הערר, תוך שהוא מדגיש כי ניתנה למערערת הזדמנות מספקת להשמיע את טענותיה וכי הוועדה פעלה במסגרת סמכותה החוקית. לבסוף, חויב המערער בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.